~

יום שישי בצהרים. סחבנו את השולחן אל מתחת לעץ האגוז הגדול, שהעלים שלו עכשיו ירוקים בוהקים כמו שהם רק באוגוסט, אחרי שנגמרת הפריחה, והם נותנים צל מכל הלב, או העיצה, או השיפה. 

אכלנו. (טיפ: את האורז מטגנים בחמאה ומוסיפים צימוקים, ציפורן, הל ואבקת קוקוס. טעים טעים. ואני בכלל לא אוהבת קוקוס). אחר כך, על בטן מלאה, התנמנמנו בצל. היה שקט. אפילו פוקי הפסיק לרוץ בין העצים ונשכב לנוח בדשא הגבוה. העיתון של שבת התפרש סביבנו כמו עטיפות ריקות של ממתקים. פתרתי לי את התשבץ, הקשבתי בחצי אוזן לסיפור על איתמר לוי מהספרים ונהניתי מהבריזה. אין כמו הצל שמתחת לעץ האגוז, בשקט של יום שישי בצהרים.  אידיליה קטנה. אי של שקט. בועה, הבית הזה. בועה.

כבר כמעט ונרדמתי כשהעולם הזדעק פתאום. הרי אי אפשר רגע ארוך כל כך של אושר. מישהו עוד ישמע ויתמרמר. והרי אישרו רק רגעים קצרים, כאלה שעין לא מיומנת עוד לא מבחינה בהם והנה הם כבר אינם. וכאן? מחדל. מוכרחים לשים לזה סוף. אחר כך למלא דוח חריגה. עוד יצטרכו לתת על זה את הדעת בדרגים הגבוהים.

עוד ניסיתי להגניב פיהוק מחויך כשה"מוכרחים לשים לזה סוף" התחיל. רב החובל הדליק סיגר מסריח במיוחד, בעוד הכלבה שלו, (הידועה בכינויי "הנקניקייה") ראתה חתול דמיוני והתחילה לנבוח בלי להפסיק. נלוש, בתמורה, התחילה לנבוח עליה שתשתוק או שהיא תולה אותה מהזנב, ואבא שלי, שיזכה לחיים ארוכים, החליט שאין זמן טוב יותר מעכשיו לכיסוח הדשא. בתגובה על כל המהומה, הכלב של השכנים הזדקף מעבר לגדר, מה שגרם לפוקי לסמור כמו חתול מצוייר ולהתנפל עליו בעיניים רושפות, סצנה מכוערת שהצריכה התעוררות מצידי, והתערבות של צינור אחד ודיי הרבה מים. לא נרשמו נזקים בגוף או ברכוש, אבל השלווה נמלטה כל עוד נפשה בה. אני חושבת שייקח לה עוד כמה ימים להתאושש.

העולם חייך והתמתח. צדק נעשה.