~

כל היום ניקיתי את הבית, אז עכשיו הוא נקי. מאוד. יש ריח של ספונג'ה ובמקלחת יש מגבות נקיות ועל המיטה מצעים חדשים.  איזה כיף.

חוצמזה, לאחרונה אני במצברוח חביק למדי, מה שיוצר מבטים מופתעים אצל אנשים שמתחבקים איתי. לגמרי לא איכפת לי, כי תוך כי החיבוק אני עם הפנים לכיוון ההפוך, אז אני בכלל לא רואה. אני גם לא רואה את הפנים שלי, אבל אני יודעת שמתפשט עליהן חיוך גדול של נעימות. שלשום גם התמסרות של געגוע.

אבא שלי, בתום פז"מ החיבוק הסטנדרטי, הבחין פתאום שהבת האמצעית שלו, כלומר אני, נטפלת אליו כמו עלוקה לשוֹק. הוא לא הסס, חזר והידק אותי אליו, ולחש לי שהוא ממש התגעגע אלי. באמת מזמן לא נפגשנו. לעומתו אחותי הקטנה (איך יצאה לנו אחות קטנה פולנייה כל כך אני לא מצליחה להבין) הגיבה בנסיונות התחמקות כשהחיבוק שלי התארך והוגזם. אני כמעט שברתי את הגב בגללה. 

במקרה של ג', כשאני מתחבקת איתו אני עם הפנים תקועות עמוק בתוך הסוודר שלו, כי הוא גבוה ממני המון ואין לי שום מקום הגיוני אחר לשים בו את הראש. כשאנחנו מתחבקים הוא עושה לי נעים בגב ואני מחפשת זווית שבה גם לא יתפס לי הצוואר וגם אני אצליח לנשום. בדרך כלל זה נגמר בהקשבה ללב שלו, וזה מרגיע אותי. ג' עושה איתי תחרויות מי יעזוב ראשון את החיבוק, מה שמוביל למצב נפלא של חיבוקים שנמשכים ערבים שלמים.

 "מי זה ג'?" שאל אותי אתמול האישכברלאשלי. "ידיד טוב שלי", עניתי לו. ג' אומר שהכי טוב שנגיד שאנחנו ידידים כי זה מהמילה יד וזה דיי מתאר את מהות היחסים שלנו. חוץ מהשיחות הביזאריות שלנו על קונספירציות, חוסר האמינות שלו בלהתקשר אלי כשהוא מתעורר וחוסר היכולת שלי למצוא מתי לפגוש אותו.

בתאוריה, קשר לא מחייב כזה, זה פתרון נהדר למקומות של החיבורים. זה כמו לשמן את הצירים, כדי שאפשר יהיה להתקדם מתוך התקיעות של אחרי הפרידה לאיזשהו כיוון. בפועל, זה לא ממש ככה. זה לא מספיק וזה אפילו קצת מדגיש את המקומות החסרים. ואולי זה פגם מולד אישי שלי. אני לא יכולה להתפלש בגוף כאילו היה  WD40 וללכת זוהרת לחפש אהבה במקום אחר. אני לא עשויה מהחומר הזה. אני עשוייה מחומר אחר.

חומר לא כל כך איכותי. לאחרונה שוב אני נוטה להתפרק, להתנפח ולהדלק בבערה פנימית של תגובה חיסונית אוטואימיונית. אם הייתה עוד אחריות הייתי הולכת להחזיר לייצרן, אבל עברו קצת יותר משבועיים, אז במקום זה אני  לא שוכחת לקחת את התרופות ולשתות הרבה מים ומיץ תפוזים מהעץ וגם להתחבק הרבה. זה מחזק את מערכת החיסון. ג' אומר לי ברוחניות קוסמית: "תחבקי את הכאב". אני אומרת לו: "תשתוק ותחבק אותי". הוא מחבק אותי וצוחק.

עד עכשיו לא היה איכפת לי לצאת עם אנשי-ניקוטין. רבים מחברי הטובים מעשנים. אודי מעשן. בוצ'ה עישנה עד שהיא התמכרה לספיננינג במקום זה. ג' מעשן. אפילו אני בעצמי, במסעות שלי, מצאתי את עצמי שואפת נושפת מקלות ניקוטין. מאז ירדו הרבה גשמים על הגינה ואני כבר לא מעשנת, אבל פתחתי מן סוג של סבילות לעשן, כל עוד הוא לא נכנס לי לעניים. למשל: אין לי בעיה לשבת עם אודי להפסקות הקפה (שלנו) והסיגריה (שלו) פעמיים ביום. מצד שני, תמיד בודקים את  כיוון הרוח.

 עם זאת ואף על פי כן, בבליינדייט אחד כושל שהיה לי השבוע (בחסות בוצ'ה, כוונות טובות (ע"ר)) הגעתי למסקנה הבלתי מתפשרת שאת הבן זוג שלי, אני לא רוצה מעשן. חזרתי הביתה מעוכה מסריחה וחנוקה כולי. שעה וחצי של דייט באזור המעשנים, שבסופו התקלחתי שעתיים וצחצחתי שיניים פעמיים למרות שבכלל לא היינו קרובים לנשיקה. פיכס. 

פיכס עליו ועל המקום המעושן שבו ישבנו ועל הסיגריות שהוא הדליק אחת מהשנייה. 

 זהו זה. בן זוגי שטרם פגשתי,  לא איכפת לי "שלא יהיה לו שיער גולש, גוף משולש או חיוך של פרסומת. שלא יהיה לו אוטו חדש, בית גדול, עתיד כלכלי מובטח, הוא לא מוכרח לגור בכפר או בעיר, שלא ידע לשיר, מצידי שימכור מחצלות בקהיר.... " אבל -  שלא יעשן. דרישת סף יחידה. את שאר הדברים אני אבדוק על בשרי. תודה.

אני יודעת, זה עתה צמצמתי את מאגר הגברים הפוטנציאלים בשיעור ניכר. מאידך, אם כבר לבד, אז לפחות עם עקרונות, לא ככה?

שבוע טוב וחיבוקים לרוב. נשימה עמוקה של אויר של אחרי הגשם.

תיכף מתחילים המבחנים.