~

אתם מכירים את זה שיש לכם איזה חלום, אבל אתם לא מגשימים אותו כי ברור לכם שחוץ מלהיות חלומי, יש לו אספקטים מעשיים מסריחים?

זוכרים את זה ? להקים לול בחצר זה מסוג הדברים הללו. אתה מדמיין לך ביצה טרייה כל בוקר, שמש מחייכת וקרקורים מלאי חן, אבל כשזה קורה בפועל זה מסריח ודורש המון השקעה. אוכל ומים ונקיון... לא עסק פשוט. אני מניחה שהייתי ממשיכה לדחות את החלום הזה עד לפנסייה. או אז יהיה לי וודאי זמן להקים לי משק אוטרקי קטן. אבל עכשיו? מתי? בין מבחן למבחן? בין עבודה לעבודה?

כנראה שכן.

במבצע הצלה נועז (הלכנו ללול. אני אמרתי "את זו!! את ההיא שמאחוריך!!" וא' תפס), הועברו אל הכחולה (בתוך ארגז) שלוש פרגיות חמודות, שהיו פרגיות ביקורת של ניסוי (שעשה א' בכבודו ובעצמו). הניסוי נגמר ו- 50 פרגיות היו רגע לפני חיסול (וא' חיפש דרכים להמנע מזה וחיפש להן בתים), ולי אין לול ויש לי מחשבה ריאלית מספיק כדי שיצוצו בה כל הסיבות למה לא. למשל: "חורף", "קר וגשום", "הן ימותו", "מסריח", "הגורה תשתגע", "החתול ירצה לאכול אותן", "מבחנים", "אין לך זמן", ועוד מילים של נגד. אבל אז ראיתי אותן.

בתמונה: כבר אצלי במחסן, היום אחר הצהריים.

קבלו את אודם, לבן וגזר (שמות זמניים, לפי הצבעים שנתנו להן בניסוי).

כשתצא השמש (אולי מחרתיים) אבא שלי יבוא ויעזור לי לבנות לול קטן (בדיוק במקום שבו הוא זוכר שעמד פעם לול כשהיה פה צנע), ועוד כמה שבועות הפרגיות הקטנות שלי יהפכו למטילות חומות.

"זה", לוחש לי המוח הריאליסטי שלי, "בתנאי שהן ישרדו את המעבר מהלול המבוקר (חום ולחות) למחסן ואחר כך ללול. ושלא יטרוף אותן חתול. ושלא יציף אותן מבול".

טוב. אני אומרת לו. אני עוד לא נקשרת. אבל מותר לי קצת להתרגש.