הנה גילוי:
כדי להמנע מסיטואציות שמעיקות עלי, אני דוחה את ההתמודדות איתן למועד-מאוחר-יותר-שעוד-אין-לו-תאריך.
בינתיים כל הסיפור מתמוסס, גם לי בתוך הרגש, מזדחל בחלקיקים מיקרוסקופיים בדם ודרך הכלייה החוצה.
אני שוכחת מזה ושוכחת מסרחון האמוניה של זה וממשיכה למקומות האחרים.
אבל לפעמים זה לא ככה. לפעמים מישהו פתאום מזכיר לי, ואני עומדת מולו כמו מישהי שפירורי השכחה הצטברו בה בבת אחת בעורק כלילי, ופעימות הלב שלה הפכו כבדות ומכאיבות. או אז אני צריכה להתמודד באמת: לנתח וגם להשתיל מעקף מיותר, גם להחיות את המועקה וגם להפטר ממנה, וסתם. סתם בגלל שאני לא מתמודדת מיד ונפטרת מזה.
לפעמים אני רוצה להתמודד עם רגש כמו עם שיערות ברגליים. לחשוף אותו ולתלוש. זבנג וגמרנו,
וכל פעם מחדש אני לא מצליחה.
צילם: Ray Massey
בבלוג זה
בכל הבלוגים
