~

היום בבוקר קמתי כמה דקות לפני השעון המעורר. זה קורה לי בזמן האחרון, וזה טוב. זה סימן שאילפתי את השעון הביולוגי שלי. למרות זאת, כנראה שהכל ירד לטמיון עם תחילת עונת המבחנים. שוב אני מוצאת את עצמי לומדת לילות שלמים וישנה עד מאוחר.

אחר כך עברתי דרך המטבח, הפעלתי את הקומקום החשמלי ויצאתי לבדוק את מצב הפרגיות במחסן. הן היו לגמרי בסדר. ברגע שהורדתי מעליהן את הסדין שכיסה אותן ללילה, הן התעוררו בציוצים חמודים והתחילו לנקר את התערובת. הן מאוד חמודות, השלישיה הזו. הגורה הופיעה ליד המחסן. היא רוצה גם קצת תשומת לב. נתתי לה ליטוף רציני של בוקר וחזרתי פנימה, לצחצח שיניים ולהכין קפה. עם הכוס ביד, יצאתי חזרה החוצה לשמש, ועוד לפני שסיימתי לשתות אותו הופיע השליח עם האוכל של הכלבה. החלפתי לה אוכל, ומאז היא לא מפסיקה להפליץ. זה ככה תמיד כשמחליפים אוכל, אבל אבל זה נוראי. אני מקווה שלא עשיתי טעות פטאלית עם ה-18 קילו האלה. כשהיססתי לגבי זה בקול רם האישה אמרה לי שאם יהיו בעיות אני יכולה להחזיר את השק, אבל ברוב חוכמתי, מתוך אינסטינקט, העברתי את כל השק לארגז הפלסטיק שלי (כי אחרת העכברים של המחסן עושים עליו חגיגה). אולי מחר אני אצא לחפש את השק בזבל. באסה.

אחר כך אבא שלי בא, כמו שקבענו, והתחלנו לדבר על הלול. עשינו תוכנית כללית כזו וחישבנו שאין לי מספיק רשת לולים, אז קפצתי לחנות של איתן להביא. איתן שאל לכבוד מה אני צריכה כל כך הרבה רשת. אמרתי לו שאני בונה לול והוא לא האמין לי.  קניתי גם שני צירים בשביל הדלת, ואיתן הסביר לי איך מרכיבים אותם. אמרתי לו שזה בסדר, שאבא שלי עוזר לי והוא מכיר את זה. איתן אמר "מסכן אבא שלך" ואני אמרתי לו "מה מסכן, זה הגנים שלו שהוא הוריש לי", ואיתן צחק שוב. הוא בסדר.

כדי למדוד שמונה מטר רשת יצאנו לרחוב. אני החזקתי את הקצה ואיתן פרש את הרשת לאורך המדרכה. בערך בשישה מטר ברח לו הגליל והתגלגל אלי בחזרה. איתן חייך: מההתחלה. אמרתי לו, זה כמו סיזיפוס, מהמיתולוגיה היוונית. איתן אמר לי: עזבי, אני לא כזה. איש חמוד איתן. ויש אצלו בחנות פשוט הכל. באותה הזדמנות קניתי גם צינור חדש למקלחת. שלנו התפוצץ אתמול. עייפות החומר. זה מסוג הדברים שקורים פתאום בבתים ישנים.

לקח דיי הרבה זמן לבנות את הלול. כמה שעות טובות. סחבנו קרשים מהמגרש שמול הבית שלי, ובנינו שלוש מסגרות ודלת ואת הכל רישתנו ברשת לולים. לא נשאר מספיק לגג, גם אצל איתן. הוא הבטיח להביא לי בשבוע הבא.

תוך כדי העבודה אמא שלי התקשרה ושאלה מה קורה עם ארוחת צהריים. אמרתי לה לבוא, בטח לבוא, רק שיבטיחו לא להתקע עד חמש, כי יש לי עוד ללמוד למבחן שביום שני. היא הבטיחה. אוכלים והולכים. כשהיא ונלוש הגיעו בדיוק סיימנו להעמיד את הלול ולשחרר בו את התרנגולות. הכלבות מאוד התרגשו, והתרנגולות גם. קצת מדאיג אותי להשאיר אותן בלול בלי גג, שמא יבוא חתול ויחסל את כל הלול, אז החלטתי לסגור אותן ללילה בקופסת ההטלה.

אמא שלי הביאה ארוחת צהריים ואכלנו יחד. היה כיף. הזמן הכי משפחתי אצלינו במשפחה הוא הארוחות. כשאומרים לי "משפחה" אני ישר חושבת על פינת אוכל. (זה משחק קואנוטציות משעשע שהמצאתי השבוע, לגלות את החזיון של מילים מופשטות. כדי לכם לנסות. תלמדו הרבה על עצמכם). אחרי הצהריים כולם היו אמורים ללכת, אבל כרגיל כל אחד מצא לו משהו לעשות (כולל אני בעצמי). אבא שלי לימד אותי לגזום את הורדים, וכשנכנסתי הבייתה להגיש לאמא שלי זר, מצאתי אותה מקפלת לי בגדים בחדר. אני שונאת כשהיא עושה את זה. אמרתי לה להפסיק מיד. היא אמרה "בסדר, בסדר" והמשיכה. 

גם לאבא שלי אמרתי להפסיק עם הורדים. גם כי הוא עבד קשה מדי עם כל הניסורים והדפיקות בבוקר, וגם כי הוא התחיל להסחף ולנכש עשבים, ומילא לי את השביל בשאריות של ורדים ועשבים תלושים, וידעתי שאני לא אתחיל ללמוד לפני שהם ילכו ולפני שאני אפנה את השבילים מכל הבלאגן, ואעביר סמרטוט על הרצפה שהתמלאה בבוץ כי כל הזמן נכנסנו ויצאנו מהערוגות, ואתקלח, וכבר ראיתי איך כל היום שישי הזה עובר לי בלי ללמוד בכלל, כמו שחששתי שיקרה.

בסוף הם באמת הלכו רק לקראת ארבע, ועד שאני סיימתי את כל הסידורים כבר היה חמש, והייתי כל כך עייפה שהייתי מוכרחה לישון איזה שעה. כיוונתי שעון מעורר והבטחתי לעצמי שבשש אני מתיישבת ללמוד ברצינות.

בשש קמתי. בחוץ כבר היה חושך ונבהלתי כי נזכרתי שלא סגרתי את התרנגולות כמו שתכננתי. אבל הן היו בסדר, ישנו מכורבלות אחת בשנייה בפינה של הלול. הכנסתי אותן לקופסת ההטלה וסגרתי אותה. מחר בבוקר יהיה צריך לקום ולא לשכוח לשחרר.

ואז באמת למדתי, אבל רק קצת, כי טוקה התקשרה להגיד שקיטי באה אליה ושאני אבוא גם. הייתי מוכרחה ללכת. לא ראיתי את קיטי איזה שלושמאות שנה. ישבנו אצל טוקה בסלון ודיברנו, שיחה כזאת רצינית, עמוקה, על אהבות, על הגירושין המסריחים של אח של קיטי ועל התארים שאנחנו מסיימות ואלה שאולי נתחיל.  זה היה כיף. כשחזרתי הבייתה הגורה חיכתה (כרגיל) ליד השער. קראתי לשכן שלי ויצאנו עם הכלבות. זה מעולה. הכלבה שלו והגורה משתוללות אחת עם השנייה ואנחנו לא צריכים ללכת להרבה זמן כדי להוציא להן את המיץ. נשארנו איזה חצי שעה בשדה ואחר כך חזרתי הבייתה. בדקתי את התרנגולות (ישנות בשלווה ובנחת) והתיישבתי ללמוד. רציתי לסיים את החומר היום. יש לי עוד שני פרקים לקרוא. אני חושבת שאני אשב עוד שעה ודיי. אני כבר עייפה.

זה היה יום באמת נהדר. בנינו לול ממש כמו שדמיינתי. מזג האויר היה יפה. הרבה גינה, וחברות, וטלפונים משמחים, אבל אחרי כל זה, הנה עכשיו שלוש וחצי בלילה ואני מבואסת קלות. מבואסת כי אני ממש רוצה להצליח במבחנים האלה, אבל אם אני אמשיך כמו שהייתי היום, אני לא אשפר שום דבר. אני חייבת לשבת על התחת שלי וללמוד.

נראה שכבר לא היום. כנראה שמחר.

מסרים סודיים:

על"ק - אל תכעס עלי. אני פשוט עייפה נורא. ולא צריך לחכות לסוף כדי שאני אבין. כבר הבנתי.  הבנתי מזמן.

רוגטקה - סליחה שלא חיכיתי לך עם הורדים. זו הייתה דיי מתקפה. בכלל עצוב לי נורא לגזום אותם, למרות שאני יודעת שצריך וכדאי. אבל קשה לי בכזה קור רוח להוריד ורד שלם, פורח. בכל מקרה עצות יתקבלו בשמחה.