~

מאז אותו בוקר העבודה זרמה ברצף, אמנם באופן ספונטני משהו ("מה את עושה מחר?יכולה לבוא להדריך?") אך הסתמנה מגמה ברורה: ליתוס איז באק, אנד שי איז גוד.
הבוסים פתאום מלמלו לעצמם: If youre doing something right – keep doing it
והציעו לליתוס משרה ממוזגת ממוחשבת ומלאה במקום מישהי שהתפוּטרה. ליתוס כמובן הסכימה מיד. יותר טוב מזה היא לא יכלה לבקש.

אבל זה היה רק משב ראשון של הרוח במפרשי המציאות שלי. באותו יום קיבלתי עוד הצעת עבודה שעשתה רושם מרתק ומאתגר, וגם עם קצת שליחות חברתית. אבל היא הייתה רק לארבעה ימים, ולכן נאלצתי לסרב בנימוס ובחן. האמת היא שהפתעתי אפילו את עצמי ביכולות הדיפלומטיות. בכל זאת יש במקום ההוא פוטנציאל לעבודות נוספות, אולי במהלך השנה, והמליצו להם עלי בחום. הבטחתי להם להישאר בשטח. הם שמחו לשמוע. יופי.
 
במקביל לכל זה, החלטתי לעבור לבית של סבתא. אני לא יודעת איך זה יסתדר לי עם הלימודים והעבודה והתקציב הדל שלי, אבל יש לי תחושת בטן טובה, וזה מה שחשוב בעצם. חוצמזה הגיע הזמן שמישהו יפיח בבית הזה קצת רוח חיים. כבר תשעה חודשים שהוא לבד. אם מקשיבים, אפשר לשמוע את הגעגוע מהדהד בין הקירות.
 
אבל ההחלטה הזו היא לא פשוטה בכלל. היא אומרת לפנות בית שקפאו בו חיים שלמים. בגדים בארונות. חרסינות בויטרינה. כלי מיטה. מגבות. כלי איפור. מברשות שיניים. אלבומי תמונות. מסמכים. אבק. הרבה אבק והרבה הרבה זיכרונות.

זה לא קל. אני משתדלת להשאיר את הסנטימנטים אצל הכחולה ולהיכנס לחדרים בלעדיהם. אחרי הפינוי (שהוא אולי הכי קשה) יבוא השיפוץ, שיהיה ארוך ויסודי. הבית נבנה אי אז כשחסכו בחומרי בניין, והוא קצת מתפרק. הנזילה מהחורף השאירה סימנים. יש מנורה שנתלשה, יש רצועה של תריס שנקרעה. צריך להחליף את השקעים העגולים של הטלפונים הישנים... ועוד ועוד. הרשימה רק מתחילה. אחר כך צריך יהיה לצבוע. אחר כך לעצב, ולהשלים ריהוטים חסרים, ולהתחבר לכל מה שנותק, ואז, רק אז – לעבור.
 
אני כותבת את כל זה והכל מפעפע בי, משפריץ, קצת כמו מים רותחים, מבעבעים. הגוף שלי מותש משמונה שעות הדרכה בשמש ועוד חמש שעות של ניקיונות, ריקון ארונות, אריזת שקים של בגדים והובלה שלהם למרכז איסוף של פתחון לב, והראש מזדמזם מחשבות.
 
אני מותשת.
אם קראתם עד כאן, בטח גם אתם מותשים.
נלך עכשיו לישון. לילה טוב.