~

הלוואי ויכולתי לשכוח עכשיו הכל

ולכתוב.

אני לא יכולה. הראש שלי מוכרח להמשיך ולהתמלא במחלות ונמקים ודלקות ווירוסים. ואני כל כך רוצה לכתוב את כל הדברים האחרים. את כל הדברים. כי יש כל כך הרבה דברים. ואני לא יכולה.

אני לא יכולה כי אני שוקעת לכתיבה והולכת בה לאיבוד, ואין פה אף אחד שייסים למטה את הבישולים ויצעק לי: "לכי לישון!" או "לכי ללמוד!" או ילחש לי "חבל שבגלל העייפות..." וירים אותי מהמילים כמו שמרימים ילד שנרדם במכונית בדרך הביתה, ויניח אותי במיטה המוצעת בסדינים עם ריח של כביסה ויקלף ממני את הבגדים בעדינות ויכבה לי את האור, ויתהלך במסדרונות בשקט מיומן ויאסוף שאריות של יום ששכחתי בין החדרים. 

אין פה אף אחד כזה. הבית ריק והכלבה נובחת לטיול והספרים פתוחים.

אני מתנערת להשקיט את המילים שנחבטות לי בקירות הבטן מבפנים.

כוח כוח בוא.

אני לא יכולה לכתוב הלילה.  לא הלילה.

אולי מחר.