~

ביום ההולדת השנייה בחייו, הקטנצ'יק קיבל צב. גם אורגנית קטנה. גם דברים אחרים.

הוא, כך מספרים, לא התרגש משום מתנה, והיה עסוק בלהיות במצברוח מחורבן של מתח או עייפות או חוסר עניין.

בכל מקרה, האורגנית הונחה בצד, ואף אחד לא שם לב שסבתא שלי מחליקה עליה בקצות האצבעות, בעיניים נוצצות של זיכרון ישן שפתאום מתבהר.

ואז פתאום היא התחילה לנגן.

אף אחד במשפחה לא ידע שסבתא שלי יודעת לנגן. היא מעולם לא סיפרה, ופסנתר לא היה, וגם לפסנתרים שהיא עברה על פניהם היא מעולם לא נגשה. אישה ביישנית, סבתא שלי.

"דווקא כמעט היה פסנתר", היא מתקנת אותי, ואני מניחה את הכלים האחרונים בכיור הקטן שלה, מנגבת את הידיים ומתישבת מולה.

"אני נולדתי ב 1915", היא מסבירה. "בימים ההם, מי שגדל במשפחה עשירה למד לנגן", היא אומרת לי. "ולאבא שלי היו תחנות קמח, את זה את כבר יודעת". אני מהנהנת. אני מכירה הייטב את כל הסיפורים. סבתא שלי אוהבת לספר לי אותם, ואני אוהבת לשמוע. היא שותה לגימה קטנה מהתה שלה, וממשיכה.

"הייתה לנו משרתת. והיו לנו פועלים. הבנים למדו כינור, והבנות פסנתר. היה לנו פסנתר שחור גדול בבית, ומורה היה בא פעמיים בשבוע ומלמד אותנו לקרוא תווים ולנגן.

אחר כך הייתה המלחמה, את יודעת, ששים קילו אני הייתי לפני המלחמה. עשרים ושלושה קילו סבא שלך הוציא אותי מתוך המתים...."

"והפסנתר?", אני שואלת אותה, מחזירה אותה בעדינות לסיפור שמעולם לא סופר.

"אחרי המלחמה מצאנו קצת חסכונות שהחבאנו ועבדנו וקנינו פסנתר חדש. אחר כך עלינו לארץ באוניה", היא אומרת ושותקת.

"ואז?" אני שואלת אותה

"הפסנתר נפל למים."

"מה?!"

"הפסנתר נפל למים כשניסו להעביר אותו מהאוניה לנמל, בחיפה." היא עונה.

"איזה שיר את רוצה?" היא שואלת אותי, מניחה את האצבעות על האורגנית.

"הבאנו שלום עליכם", אני מחייכת. היא מאלתרת, כמעט בקלות. זה מדהים. לפני שאני אומרת מילה היא ממשיכה ל"התקווה".

סבתא שלי בת 90. היא כבר לא זוכרת תווים. היא גם לא כל כך זוכרת איפה היא הייתה אתמול, אבל היא מניחה את אצבעות הזקנה שלה על הקלידים בחן מיומן. יש לה שמיעה מוזיקלית מופלאה, והברק בעיניים הכחולות שלה, שלאחרונה דמה להתעכר, פתאום חוזר.

EVENING ETUDE "  OIL PAINTING BY JOE BOWLER"

וזה בעצם הסיפור על הפסנתר.