כינוי:
מין: נקבה Google:
litos.mailתמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 8/2003
 סיפורי סופשבוע (ושלל הערות בסוגריים)
בסוף השבוע העפלנו, הכחולה ואני, אל ההרים.
השמש עמדה גבוהה בשמיים והיה חם. אחותי ובעלה נסעו לחופש, ואני התנדבתי להתרחק מהילולת בית-הורי ולבוא להאכיל את החיות. (כשאימא שלי מתכוננת לאירוח הבית שלנו הופך למקום שההיסטריה מחליפה בו את החמצן. כנראה בגלל זה אני נחנקת. האנימלס-סיטר שהזדמן לי היה הכרחי ומדויק, אולי כמו משאף ונטולין. דרך אגב, היא מארחת מעולה, אמא שלי, ובשלנית מדהימה ומותק באופן כללי).
אז נסעתי, לאיטי, בכביש הישן המתפתל.
"אם כבר נוסעים, אז בואי נטייל", מלמלתי לכחולה. (מזל שעכשיו זה אופנתי לדבר אל האוויר במכונית, ואף אחד לא מעלה על דעתו שאין לי דיבורית בכלל...) נסענו.
הכחולה זמזמה שירים של יום שישי בבוקר, והתגלגלה לה דרך השדות לתוך היער, ואני נזכרתי איך פעם כשהייתי קטנה היינו באים ליער הזה המון, לפיקניקים של שבת.
כשהגעתי, אוזן והלהקה (אוזן והגורה המשוטטת שהיא אמצה, החתול הזה ועוד חתולה איומה ויפיפייה במיוחד) קיבלו אותי בהשתוללות של שמחה על הדשא. התיקים שלי נשארו שם ליד השער, כשהתרוצצנו חמישתנו במעלה הטראסה ומסביב לבית וגם במורד הרחוב. היה כיף.
[ לראשונה ב"רק לפעמים" - תמונה אמיתית - הגורה על הדשא במושב]
כולם קיבלו את האוכלים שלהם ומים טריים, אכלו שתו והתעלפו מהחום. גם אני.
אחר כך אפיתי לחם (נסיון ראשון, טעים אבל לא תפח כמתוכנן) וידידי א' (שלום א'!) בא לבלות איתי את אחר הצהרים. בערב טיילנו לנו ליד המושב, מטפסים בשבילים שבאביב הם ירוקים, ועכשיו הם צהובים וקוצניים ומקושטים בשבילים ארוכים של נמלים חרוצות. טיילנו לנו עד השכונה הראשונה של העיר, והכלבות התרוצצו סביבנו, מכשכשות. ואז פתאום סיפרתי לו על כאן, בלי לתכנן בכלל. א' חייך והבטיח לבוא לבקר, הבטיח - וקיים.
קבלו אותו! (שיר הכרות: " א' חבר שלי מהצבא. הוא איש יקר / ומחפש חבר להכיר להורים, שירדו ממנו כבר." :) )
את שאר סוף השבוע ביליתי בשינה/בהייה בטלוויזיה/ מקלחות חוזרות ונשנות, ובלילה בישיבה בגינה והסנפה של האוויר הזה, שבחושך הטמפרטורות שלו מתכווצות.
גם אפיתי עוד לחם (ניסיון 2: לחם זיתים. הפעם הוא תפח כהוגן ויצא משובח! והרי פילוסופיה בגרוש: בכל פעם שאנחנו מנסים, אנחנו קצת מנוסים יותר, קצת חכמים יותר, ובסוף יצא לנו משהו כל כך מעולה שכל הכשלונות וכל הנסיונות מצדיקים אותו, ואנחנו יכולים לחייך ולנוח ולהשמין, מלחם וגם מתענוג...)
האכלתי שוב את החבורה העליזה שבחצר והנה כבר עבר הזמן, ובעלי הבית חזרו, והיו משעשעים כתמיד ואפילו יותר. אני מתה על השניים האלה. ככה ביחד וגם כל אחד לחוד. גיסי ואני לקחנו חצי מליון במי רוצה להיות מיליונר. חבל שזה לא אמיתי. אנחנו דווקא צוות לא רע.
הדרך הביתה עברה בלי ששמתי לב בכלל. אני מנסה להיזכר איפה הייתי אני, בזמן שהידיים שלי אחזו בהגה והרגל לחצה על הדוושה. אני לא ממש זוכרת. זה היה קצת כמו לקום ממחזור שינה שלם. המעבר למציאות קל. הגוף ערני ומוכן, ולא זוכרים את החלום.
בבית הורי האירוע היה בעיצומו. אמרתי יפה שלום לכולם וברחתי להתחבא בבית של סבתא (שכבר צריך לקרוא לו שלי אולי), כדי שפוקי לא יסתובב לאורחים בין הרגליים. במקום זה הוא הסתובב אחרי מחדר לחדר (הוא היה שם כבר עשרות פעמים, ועדיין כשאני מתרוצצת הוא רודף אחרי, מרחרח, פוחד מהארונות הריקים והארגזים המלאים ושאריות ריח של מחלה וזקנה ומוות. אני מריחה שם רק את האבק ואת הקפה המתבשל, ואם יש בריזה אז גם משב חמקמק של ורדים מהגינה).
הלילה כבר ירד, חשוך ולח וסמיך, ואני המשכתי במלאכת הפינוי. ריכזתי את כל מה שנשאר בחדר אחד. מצאתי כמה אוצרות (למשל: כתובּה בעט נובע על נייר צהוב מתפורר שנחתמה בבירקנאָו. הצהרה של סבתא שלי למשרד הפנים על הלידה של אבא שלי (אי שם בדרך לארץ, אפריל 1948), כדי שינפיקו לו תעודת זהות. וגם ברכת שנה טובה שאני הכנתי לה כשהייתי בגן חובה, ועוד ועוד...) ורחצתי את כל הצנצנות במטבח, וניקיתי קצת את המקרר הריק, ובין לבין נחתי על כסא הנוח הירוק שמתחת לעץ האגוז, בחושך, וחייכתי, כי ראיתי איך מתגנבת לתוכי שמחה שקטה ומתיישבת לה צמוד לקיר שבין החדר הימני לעלייה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
