~

למשל לנסוע על אותו הכביש.

למשל לנסוע על אותו הכביש, ולהבחין פתאום שהשוליים סביונים, פסים מרוחים של צהוב מכאן ועד האופק, ולשחק באפשרות של להודיע על איחור (ממילא הכבישים, בגלל הגשם) ולפנות ימינה, עד החוף של הסלעים. לשבת שם פרועה, עם חלונות פתוחים, להשרט מחול ורוח מול מערבולות הסערה הזאת.

אבל לא להתקשר אליו ולא לפנות, רק לחייך כי הסופה בחוץ ולאונרד בפנים, והצהוב לוטף את הפנים כמו עוד זוג ידיים שפעם היה לי.

ברמזור אני מעסה את הצוואר, ומהסה את זכרון הידיים ההן. שששקט. הססס. הנה הן כמעט אינן. ושתיים זה בסדר גם. מספיק כדי להיות בכל מקרה.

ולהיות שניים, כלומר, ממש להיות שניים, זה דבר שלא קרה לי קודם ועוד לא אחרי. וקודם היה קל כל כך להתנהל, ועכשיו אחרת. הנה זה כך: הכמיהה קלה הרבה יותר מגעגוע. לכמיהה אין גוף. אין ריח. אין לה בטן נוגעת בבטן או לחישות לתוך שינה. אין בה צרידות ורעד. אין בה נשימה.

כן. זה בעצם פשוט: בכמיהה אין ממש, או זיכרון להאחז בו. אין לה קול, או פנים. הכמיהה היא כל מה שתיכף. שעוד לא, אבל כל כך.

ועכשיו? בשוליים סביונים, ולי יש געגוע לידיים שפעם היו לי וכמיהה לאיש שבו הן מתחילות, איש שעוד לא היה.

עיבודעתי על צילום של Steve Allen.