~

יומיים של חופש מוחלט, בלי נקיפות מצפון של מבחן מתקרב. קודם כל נסעתי לאיכילוב, לתרום את תרומתי הצנועה למחקר על מחלות אוטואימיוניות. שני מליון ליטר דם הם הוציאו ממני, ואני נתתי עם כל הלב (תרתי משמע). אחר כך, עוד קצת מסוחררת, שתיתי כוס גדולה של קפה ומיהרתי לאוטו לגלות שאין לי דוחנייה. כמה טוב.

הפגישה שתכננתי לאחר כך בוטלה, ואני ניצלתי את הזמן שהתפנה לטובת מוזיאון ת"א.

"רטרוספקטיבה", התערוכה של אורי רייזמן מדהימה. הוא כבש בסערה את המקום (הפנוי) של הצייר הישראלי שאני הכי אוהבת. עמדתי מול קווי מתאר צבעוניים של גוף ונוף ופנים ולא יכולתי להרחיק מהם את העניים. בחיי. התרגשתי והתחברתי ובהיתי וחייכתי ומול תמונה אחת אפילו כמעט בכיתי. המינימליזם של רייזמן מיקסם לי את הרגש. הייתי רוצה תמונת נוף שלו בבית שלי.

אחר כך, בתערוכה של ג'ונתן לימן, הריאליזם מדהים, כמעט בלתי נתפס, אבל משהו שם עשה לי רע. אולי זה המעבר החד: עומס הפרטים בתמונות הענק של לימן אחרי כתמי הצבע הגדולים והריקים של רייזמן, בכל מקרה, הסחררתי כמעט עד עלפון. מול הים הגועש שלו זה התחיל לי, וליד הציור של הפיקניק כבר חשבתי שאני מתמוטטת. 

אולי זה בגלל הדם שנתתי בבוקר, חשבתי לעצמי, ויצאתי לשבת קצת. שתיתי לימונדה והרגשתי יותר טוב. אבל אחר כך, כשחזרתי לציורים של לימן, חזרה לי הסחרחורת. מוזר. לא ידעתי שלציור יכול להיות אפקט פיזי כל כך חזק על בנאדם.

לסיכום: אורי רייזמן: מדהים. שנות השמונים שלו בעיקר. תמונות עיני רוחי. עוצמות של צבע מינמליסטי וצעקות של רגש.

ג'ונתן לימן: ריאליזם מיומן, מדוייק עד כדי בלתי נתפס, אבל קשה לצפייה. לא מומלץ לחולי לב ולנשים בהריון.

אחר כך, בערב, הלכנו לחגוג לי טרומולדת, לכבוד יום ההולדת שלי (מחר). מזל טוב. תודה! הופ הופ טרללה, גדלתי בשנה. השמיני לפברואר ואני בת 26. 

הלכנו למקס ברנר בהרצליה. השוקולד, הקפה והחברים שלי היו מענגים, והצליחו להשכיח ממני את חצי השעה שבה חיכיתי בכניסה, בקור ("אי אפשר להזמין מקום בטלפון" ו- "אי אפשר לחכות בפנים. זה חוסם את הדרך של המלצרים"). כל הסיבות נכונות אולי, אבל במזג האויר הזה, לחכות לגמרי בחוץ זה לא הגיוני ומכעיס, ואני אפילו אגדיל ואומר שלמרות חיבתי העזה לשוקולד, אני לא יודעת אם אני אסכים לעשות את זה שוב.

אבל כשכבר ישבנו, והזמנו, ושתינו ואכלנו, וקיבלתי מתנה וזיקוק ושרו לי בקולי קולות ואפילו אמרתי כמה מילותודה, היה כיף והיה מצחיק עד דמעות. ממיטב הפנינים:

מישהו התחיל עם קיקה בצרכנייה של המושב במשפט המחץ: "יופי של חלב בחרת!", מישהו אחר מנסה להתחיל עם פיצי והיא משום מה לא מצליחה להסביר לו שיש לה חבר מזה חמש שנים, בוצ'ה לא מצליחה להשלים עם האסימטריות של הסוודר החדש שלה (היא קנתה אותו בכל זאת אבל סוגרת את הרוכסן האלכסוני כדי שיראה "רגיל"). אצלי הגורה שיחקה עם המפקדת אקה שיצאה מהלול לטיול. סיפור דרמטי עם סוף קומי, אבל הכי צחקנו כשנזכרנו בדקלום ילדות אחד, והתחלנו להגיד אותו ביחד, ובלי לשים לב הגברנו את המהירות והעוצמה, ולמרות הפנים המשתאות סביבנו לא הצלחנו לעצור לפני שהגענו לסוף, כולל האצבע המורה:

"

שמן דובון בלע סבון. איזה סבון? סבון רחצה. איזה רחצה? רחצה בים. איזה ים? ים המלח. איזה מלח? מלח לבישול. איזה בישול? בישול עוף. איזה עוף? עוף סוף. איזה סוף? סוף העולם. איזה עולם? עולם תחתון. איזה תחתון? התחתון שלך!!!!

"

(ואודי אומר: "איזה סוף? קבלי אגרוף!!". אח. הבנים האלה).

וזהו. המשך החגיגות מחר.

עכשיו- לישון. כבר מאוחר.

לילה טוב.

.