| |
~
|
כינוי:
מין: נקבה Google:
litos.mailתמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 8/2003
קצרצרים.
פתאום
פתאום שוב סופשבוע. לאן השבוע הזה נעלם לי?
זאת העבודה הזאת. אוף. אני רוצה את החופש שלי בחזרה.
אתמול
אתמול באימון הארוך (8 שעות. אני עדיין מתאוששת...) למדתי: האימון הוא כמו חבל שמורד מלמעלה. אני צריכה לעשות מאמץ כדי להאחז בו ולהתרומם.
השיפוצים
השיפוצים מתקדמים. היום הרמתי כמה גבות בחנויות חשמל ובניין. כן. אני צריכה פרופילה ושפכטל ומלט שחור. כן. אני צריכה מתגים ושקעים בריטיים. וקופסאות חשמל ירוקות. כן, לבשתי חצאית בזמן הקניות. נו אז מה.
אחר כך
אחר כך בבית מפגש משפחתי: אבאספרה ואמאספרה ואחותיספרה מהמושב. קשרנו לנו מטפחות (אני משולש כותנה לבן, מאיזה תיק עזרה ראשונה ישן. אחותי שחקה אותה במטפחת אמיתית). ברחוב שאלו אותי אם אני מדליקה נרות שבת. "בוודאי", חייכתי, מנסה להשתלט על פוקי שהתלהב כבר לרוץ לחצר. תשובה נכונה! הן חייכו. הקהל הדמיוני שלי הריע, והן נתנו לי קופת צדקה ובתוכה צמד נרות מתנה. כבר לא הייתי בחצאית (מכנסי עבודה מתאימים יותר לשיפוצים), אבל אולי זו המטפחת והפנים המחייכות.
אחר כך, בעוד פוקי מתרוצץ בדשא (שכבר שוב צריך לכסח) התחלנו לגרור רהיטים, לפרק ארונות, לפרק שקעים ולשלוף מסמרים מכל הקירות. אמאספרה לא רוצה להפרד משום דבר. זה קשה לה. אבאספרה ואנחנו כל הזמן רוצים לפנות. מזל שיש שני מחסנים, ולעת עתה אפשר פשוט לאכסן חלק מהדברים שם.
אה, וגם
למדתי איך שולפים דיבלים. מידע יעיל וחיוני שגרר בעקבותיו שלל חורים בכל הקירות שאי פעם תקעו בהם משהו. שפכטול מחר. יש למה לחכות.
גם עם השכנה
גם עם השכנה הייתה סיטואצית מטפחות. היא ראתה אותנו מהחלון וחשבה שאנחנו פועלות נקיון זרות, אז היא באה להגיד שלום. היא חמודה מאוד, ואהבה את סבתא שלי המון, ושמחה לשמוע שאני אהיה השכנה החדשה. זה חשוב מאוד ומשמח. אמרתי לה שתמשיך לשמור על המפתח ספייר שאצלה. טוב שכן טוב וגו'.
מישהו רוצה?
מישהו רוצה טלויזיה שלא עובדת, מדיח מקולקל וחמשה תנורים חשמליים?
בחזרה בעבודה:
העבודה קלה. אני טובה בה. הפתעתי את עצמי ביכולות שלי תחת לחץ. אנשים מרגישים בהבדל. המדריכים מחייכים יותר, אפילו שאין הרבה עבודה (כן. אנשים צריכים יותר, אבל אין לי מה לתת להם... ככה זה בסוף החופש הגדול) . הבוסים שמחים בי. אני יעילה ומועילה. כולם אומרים לי את זה וזה נעים, למרות שקודמתי בתפקיד השאירה נעליים קטנות מאוד למלא, אז זו לא חכמה גדולה להראות טוב אחריה. הערצת הליתוס קצת הצחיקה אותי. כמעט תליתי שלט במשרד: למכירה פוסטרים של ליתוס, ונרות להדליק מתחתם.
אבל
אני חוזרת מותשת, ומרוב עייפות אין לי כוח לכלום. החברות שלי מרגישות נטושות, אבל לא אומרות כלום. אני מרגישה אשמה, למרות שהן מבינות. זה מעצבן אותי שפתאום אני מתמוטטת למיטה בתשע בערב, אבל אני פשוט לא מסוגלת להחזיק את עצמי על הרגליים. בטח שלא לראות סרט. או לשבת בפאב.
או לנקות את החדר. או להשקות את העציצים. מזל שהם קקטוסים, ושבועיים בלי מים דווקא עושה להם טוב.
ליתוס מטשטשת את הקו
לרשימת האנשים שמכירים אותי במציאות ושיודעים על הבלוג (נלוש, מותק ו-א') הצטרפו אחותי הגדולה, וגיסי (אם היא סיפרה לו. אני הרשתי...). ברוכים הבאים יקירי. אני לא יודעת להסביר את החשיפה הבולמוסית הזו שתוקפת אותי לאחרונה. אין לה הסבר רציונלי ואולי בגלל זה אני שלמה איתה כל כך. כי היא פשוטה ונכונה.
ונכון - אני פה מעיים קרביים וטחול. פעם קראתי לבלוג הזה חתך הסטולוגי. אבל זו אני. כולל תאורי הזימה וחלומות הנעורים (אין לי כוח ללינקים. חפשו לבד). וכל האנשים האלה שספרתי להם, מכירים אותי מספיק בשביל להמשיך לאהוב אותי למרות (ובגלל) שכזאת אני, ואני לא אכתוב אותי אחרת בגללם או לכבודם או השד יודע מה. אני הייתי פה קודם.
עדכונים
קצרים ועייפים טובים יותר מדממה.
כי אחרי הדממה אני שוכחת, וכותבת רק על הדברים הגדולים, שהם בעצם אותו דבר, ואני משעממת את עצמי.
זהו.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
