חמש וחצי בבוקר. הגדולהקטן מטפס למיטה שלנו עם תיבת כלי העבודה שלו. מפנה מקום ביננו ומחפש פטיש
"לאבא כואבת הבטן. אני אתקן אותו." הוא מסביר לי. "איפה הפטיש שלי?"
הקטנצ'יק בן חודשיים. ער בזרועותיי. מיישיר מבט ומחייך אלי, חיוך אמיתי ורחב ומופלא
והלב מתרחב מתרחב מ ת ר ח ב
יוצא מתוכי ועוטף אותי.
מתפעם:
ילדיי.
אני מרחפת בתוכו כמו העובר ההוא שנולד בשק מי השפיר.
נדמה שחבל הטבור מעולם לא ניתק.
הם מזרימים אלי חמצן לתוך הבטן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
