| |
~
|
כינוי:
מין: נקבה Google:
litos.mailתמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 9/2003
שני דיאלוגים.
אני, אחרי יום עבודה ארוך. לפני אימון. עייפה מאוד. הסדין בהיר ומתוח והחדר מתמזג בשיא הכוח. תיכף יהיה פה קר. בינתיים אני מתקלפת לאט. הקירות גבהים סביבי ואני צונחת לתוך המיטה ומלמלת: שעה קצרה וחיונית, אחרת אני פשוט לא מחזיקה מעמד.
פרוש, הגוף נרפה. העיניים כבדות, שני טון העפעף, וצונחות בבת אחת, כאילו נשבר איזה קיסם שבקושי הצליח להחזיק אותן כל הבוקר. והראש מתדפק. אינפקטד משרום ממקססים דיסטורשין בחללי אולמות המוח המהדהדים שלי.
ששש. אני לוחשת להם, מלטפת אותם מתחת לצוואר, כמו את פוקי כשהוא שוכח איך נרגעים אחרי השתוללות.
זה כמעט מצליח כשמצלצל הטלפון.
1.
היא: ליתוס-ספרה?
אני: מדברת.
היא: הרופאה רוצה לדבר איתך בקשר לבדיקות.
אני : מה?
היא: הגיעו התוצאות של בדיקת הדם שלך, והרופאה בקשה לדבר איתך.
אני (מתנערת. מתעוררת. נבהלת): אוקיי.
היא: אני מעבירה אותך.
2.
היא: ליתוס ?
אני: כן?!
היא: הגיעו התוצאות של הבדיקה שלך. את מאוד גבולית בכמה ערכים. זה קצת מדאיג אותי. שלא תתפתח לך אנמיה. שלא נסתבך איתך, את יודעת. אני רוצה שתגיעי אלי לקבל מרשם.
אני: הממ. טוב. אני באה.
ואין שינה ועכשיו להתלבש, למצוא את המפתחות של הכחולה, לנסוע. למצוא חניה. לעלות במעלית ואחר כך לחכות בתור של אנשים חולים משתעלים ומתעטשים סביבי מסיבת טראנס סוערת של חידקים שמתפרעים ומתנגשים בחלונות הסגורים, והנה היא מושיטה לי מרשם ואחר כך חמש דקות הליכה ושומר בכניסה מה יש לך בתיק? מדרגות נעות אל בית המרקחת, ובתור אישה אחת זקנה עם שפם מסרבת להבין שאני לא יודעת רוסית ונכנסת לי לנשמה, רוקדת שם ריקוד-עם צ'רקסי ויוצאת תוך כדי מלמולים של כישוף, והנה תורי ורוקח עייף מושיט לי תרופה לא לבלוע אחרי מוצרי חלב כי יש בזה חומצה פולית וברזל. אני מרגישה כמו אשה בת שמונים עם גוף מתפרק ובורחת משם מהר חזרה למכונית. הרמזורים אדומים.
אני כבר לא אישן. הגוף שלי לא תקין. לא תקין הגוף שלי והוא מתכלה בשקט, כמו תולעי עץ אוכלות מחילות בארון ופתאום יום אחד הוא נופל. והגוף הזה עוד צריך לקחת אותי לכל כך הרבה מקומות, להרגיש לי כל כך הרבה נגיעות, צמרמורות, אוושות של רוח התכווצויות של התרגשות וכאב, לרעוד לרקוד לטפס להתמלא לחבק לראות לנשום ולכתוב שורות ארוכות של מילים, אבל הנה הוא מתכלה בשקט ובכל הצצה לתוכו יש תקלות חדשות מסוגים אחרים ועוד בדיקות, ועוד כדורים...
הכל כאילו טוב, ולא כואב. אבל ההכרה הזו – הגוף שלי מתכלה בשקט.
לימים אין מספר, אבל הם ספורים.
אני רוצה לבכות.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
