~

כן. השעה חמש בבוקר. קמתי ביקיצה טבעית. טוב, זה בגלל שנרדמתי כמו בלוק בשבע בערב... נחמד בבית הריק שלי בשבת בחמש בבוקר. הציפורים מתחילות עכשיו להתעורר, למרות שעוד חושך. זה עניין של דקות עד שהקו הדק שבין האדמה לשמיים יצבע באיזה גוון של תכלת בהיר. קצת אחר כך תזרח פה השמש ויתחיל עוד יום.

מזמן לא התעוררתי לפני הזריחה. זה נחמד. אולי אקח את הכלבה לטיול באוראשון.

למה הייתי כל כך עייפה?

השבוע הזה היה עמוס. כצפוי, מהרגע שהתקבלתי לעבודה החדשה שלי (שתתחיל בעוד שבוע), העבודה הישנה שלי התגברה. מזג האויר היפה הוציא את כולם החוצה ואני נקראתי להדריך כמעט כל בוקר. משם- המשכתי ישירות ללימודים, או למעבדה, עד הלילה. הניסוי האחרון שלי ארך שלושה ימים והיה מורט עצבים. בעיקר כי רציתי שהוא יהיה האחרון בהחלט, ולכן נזהרתי מאוד לא לפקשש בשום שלב. ביום חמישי סיימתי, ועמדתי מול התוצאות מתוחה, מחכה שהחלבונים יצבעו בכחול והפעילות של האנזים תתגלה. אחרי כמה שניות הג'ל התבהר, ונראה מעולה. כלומר - התוצאות יצאו יפות וברורות, חלק גדול יצא כמו שציפיתי, וחלק אחר יצא מפתיע ומעניין, והנה יש לי כבר על מה להתדיין בדיון של המחקר הזה. ולקחתי את זה ביד ורצתי נרגשת להראות לפרופסורית שלי, והיא הייתה מבסוטה מאוד, ואמרה "איזה ג'לים יפים! זה קלאסי!" ובאה למעבדה, וכולם התאספו מכל החדרים להתרגש איתי קצת והדוקטורנט החמוד חשב בקול רם על הסבר, והפרופסורית גם, וגם אני אמרתי משהו חכם, והיא חייכה ואמרה "נכון!" ואחר כך אמרה לי: "מהר לסרוק את התוצאות!", וככה עשיתי, ולרגע אחד היה כל כך כיף לעמוד באמצע כל זה בחלוק המעבדה ובכפפות ולראות איך כל המחקר הסיזיפי הזה הופך לאיזה נצחון קטן.

ואחר כך היום, כלומר אתמול, יום שישי, שהוא היום הבייתי שלי. נסעתי למושב לקנות אוכל לתרנגולות, וקניתי גם FEEDER כזה גדול, שאני יכולה למלא בו המון תערובת ולהפסיק להרגיש אשמה כשאני מגלה שהן סיימו הכל (או פזרו לכל עבר) והן מורעבות. ככה יהיה להן אוכל זמין כל הזמן, ובא לציון גואל.

אחר כך לבשתי את סרבל העבודה האדום שלי, והתנפלתי על הגינה בכל הכוח. ההזנחה יפה לגינה שלי. הרוח הביאה חובזה וחרציות מהשדה שמעבר לכביש, והן גדלו פרא ליד השער. חמציצים מלאו את הדשא, והעשב גדל עד גובה הברכיים. זה מקסים, אבל זה רע, גם כי החמציצים מסתירים את האור מהדשא, וגם כי זה הופך להיות בלתי אפשרי להשתלט על זה. והסרפדים הארורים האלה בכל מקום. והגבעות הקטנות של החולד. אז גררתי את המכסחה מהמחסן. הגורה שיטחה לה בינתיים כוך והתשתרעה בקרירות שמתחת לעץ הלימון, ואני התחלתי לכסח. זה לקח המון זמן. בגלל העשב הגבוה המכסחה נתקעה כל כמה צעדים, והייתי צריכה לרוקן אותה שוב ושוב מגזם. שלוש שעות לקח לי לכסח חצי גינה, ואז נהיה שתיים בצהריים, ונאלצתי להפסיק ולעבור למלאכות שקטות יותר: אספתי פקאנים (יש עוד המון!), גזמתי במזמרה את השוליים של הדשא (ליד השביל), העברתי כמה צמחים לעציצים יותר גדולים, גיליתי שהוורדים (שמלבלבים בכל הכח) שוב חולים ויהיה צריך לרסס אותם :( . אני אוהבת את יום שישי. אני אוהבת לעבוד בגינה. אני אוהבת אחר כך לשתות חצי בקבוק של מים קרים. אני אוהבת לפשוט את הבגדים המלוכלכים ולהכנס למקלחת ארוכה וחמה ואיטית שמרפה בי את כל השרירים התפוסים. אני אוהבת לשבת אחר כך בחוץ הנקי, לקבל את השבת עם התפילות מבית הכנסת השכן. לשתות תה חם ומתוק (נענע מהגינה), ולשכוח לכמה רגעים את המבחן של יום שני ואת המאמר שעוד לא קראתי ואת כל הסמסטר האחרון והמתיש הזה שצריך איכשהו לצלוח אותו.

וככה, ברגע הדק שבין השבוע לסוף השבוע, החיים יפים.

תמונות:

הדשא לפני הכיסוח.

כובע הנזיר פורץ את גבולות הערוגה ומשתלט על השביל

פומלית מקדימה ופורחת.

הפרזיות מפתיעות בצבעים מדהימים.

אירוס סגול ענקי חורץ לשון. הנה עוד אחד:

סוכת הורדים מול חלון המטבח.

כלות

1/3 לול. פולקה הקטנה עושה פרצוף של לאקי לוק.

עוד 1/3 לול. כבר בנות ארבעה חודשים, מתחילות לגדל כרבולות!

מחשבה:

הכי אני אוהבת לעבור עם המכסחה על לימון, או תפוז שנפל מהעץ. הריח של הדשא המכוסח מתמלא בארומה הדרית כזו, של חורף, שאין כמוה. אין כמו הריח הזה בעולם כולו.

תוספת מאוחרת (מה פתאום מאוחרת. עשר בבוקר. היום רק מתחיל) מטיול הבוקר עם הכלבה:

דבורה, פרגים, ומה שביניהם. הצבעים הבוערים במקור.