~

בסוף יום של שוטטות כזו הכי אני רוצה חיבוק. כמו נסיכה הרגשתי. רחפתי קצת מעל האדמה בעיניים  פעורות. 

כל הזמן אני לומדת, ועכשיו, לקראת הביוטופים, המון בבת אחת. איך מבדילים בין נמלה בנאית לנמלת הקציר לנווטת שחורה. איך מזהים מחילה של שועל ומחילה של דרבן, ומחילה של נברן השדה ומחילה של גרביל. ואיך נראות העקבות. והנה בז מצוי והנה חוגלה ולזכור מי זה טופח ריסני. לוטוס, בקיה, עדעד, מרגנית, מקור חסידה, חרדל ועוד ועוד אחרים. אני לא טובה בלזכור, אז אני יושבת ומסתכלת עליהם וממוללת אותם עד שהשמות נטמעים. כל היום ריחפתי מעל השדות הסודיים של גוש דן, מעל החולות, מדבריות הציה שרמסו רכבי שטח, והחול מלא לי את הנעליים ואת העיניים והרוח סבכה את השיער וליטפה אותי ואת הדיונה הגדולה עד שלא ראו עלינו את העקבות. והיינו ארץ בראשית. והייתי בודדה ורחוקה וריקה, ולא הייתה לי תכלית. והתמלאתי שמיים תכולים, רחבים, ומראות יפים ופריחה, ולא יכולתי לשאת את כל היופי הזה לבד. ורציתי שמישהו יבוא, ורציתי להמצא כך פשוט, פרועה ומאובקת, ורציתי להאסף, ורציתי להאסף.

אחר כך החושך ירד.

בסוף יום של שוטטות כזו הכי אני רוצה חיבוק.

בדרך הבייתה, התקשרה אלי הבוסית, להציע לי לקחת עוד קבוצה, בנוסף על הארבע שאני מתחילה בשבוע הבא. אמרתי לה שאני לא יכולה, אין לי זמן לזה. היא בקשה שאני אחשוב על זה קצת. אמרתי לה בסדר, אבל אני יודעת שאני לא מתכוונת לשנות את דעתי. אין לי זמן, ויש לי תואר לגמור. מצד שני, נחמד להיות מוערך. אפילו אם זה עוד לפני שהתחלתי, מה שהופך את ההערכה לסיפור קצת מפוקפק.