"ספרי את סיפורך למעני", ביקשת ממני, ולרגע התכווצתי. זה קצת כמו ביקש ממני איש זר להתפשט מולו עוד בטרם החלפנו משפט. הסיפור שלי, ואולי נכון יותר לכתוב "הסיפורים שלי", מרכיבים אותי כמו הקרומים השקופים את הבצל.
שכבה ועוד שכבה, עד איזה תוֹך נעלם שממנו יֵצֵא, (אם רק לא תחתוך, ותחכה ותרצה), גבעול עדין של צימאון לאור וחום ושמש. כל דבר בעתו, אני לוחשת לך, שפתיים כמעט נוגעות בתנוך. כל דבר בעתו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
