~

שתיקה כזו גמורה. כאילו העולם כולו דהה אל תוך הערפל. וחום סמיך כזה, של עוד מעט שרב. אין לי מה לכתוב על זה, ובכל זאת אני כותבת. אתמול שוב הקאתי. אין דבר מעורר בחילה יותר מלהקיא בשירותים ציבוריים. להתכופף אל אסלה, לריח שתן חריף ואקונומיקה וקצוות שיער ערווה. מגעיל. אחר כך שוב, בבית, גם אחרי שלא היה בי כלום פרט למיצי קיבה, עד שהייתי אישה ריקה מתוכן. ריקה מתוכן.

זה שורף כמו חומצה. זה כואב מאחורי האוזן (בלוטות הלימפה) וזה בעיקר מעייף נורא, כאילו כל הגוף התכווץ ונרפה עם כל תנועה של הושט. ריקה אני קורסת לרצפת החדר לאיזה נצח קטן. אחר כך, למים בברז יש מתיקות מופלאה. אני שותה ומצחצחת שוב שיניים וצונחת לשינה של חדלון. אחר כך בוקר. הימים רודפים זה את זה במרדף אינסופי. הלימודים ריקים. לא עם כזה סמסטר ייחלתי לסיים את התואר. "את נראית חולה. למה באת?" שואלים אותי בבוקר במשרד של העבודה. אני אומרת "אני כבר בסדר", ולא אומרת שאני מוכרחה להלחם בחולשה הזו, לא להניח לי לשקוע בטובעניות הרחמים העצמיים.  אני מוכרחה, אבל אין בי כוח למלחמת הנפשות הזו. האופטימיות שבה אני נאחזת תמיד כדי להנצל נדמית לי דבילית, נאיבית, והעוצמה שלה אוטופית. לא ממשית. שרירי הנפש שלי מלאים חומצה לקטית. אני עייפה. אני רוצה לשבור את הכלים ולברוח לשינה שאין לה סוף. 

נקודות של אור: הכלבה. השסק הבשל על העץ. הורדים בכניסה לחצר. המנחה של תרגיל המחקר שלי. שורות ארוכות של נמלת הקציר בגבעה. חיבוק גדול של אחיות. זרע שנבט בקופסאת ההנבטה. מסע אל מוזיקה שלא הכרתי.

זה לא מספיק. הלילה נקודות האור שלי הן להבות של נר בתוך אולם גדול, וחדרי המחשבות שלי מלאי צללים של אימה.

אני קצת פוחדת.

הכתיבה מחדדת אצלי את הרגש,

אז באים ימים של שתיקה.