~

הרבה רעש עשו סביב "הנפילה". טוב, אולי רעש מהסוג שרק המנויים של קולנוע לב שמעו.

מדובר בסרט גרמני שנקרא "Der Untergang", סרטו עטור שבחים של אוליבר הירשביגל. הוא היה בין חמשת המועמדים לפרס האוסקר לסרט הזר, והוא מתעד את ימיו האחרונים של הרייך השלישי בראשותו של אדולף היטלר. הסרט הוקרן בגרמניה וזכה להצלחה עצומה, והוא מוקרן בימים אלה במדינות נוספות באירופה, בארה"ב ובמקומות אחרים. עוד סרט שואה.

אבל זה לא עוד סרט שואה. יש סרטים על השואה ("בחזרה לסוביבור" ו"רשימת שינדלר" הן דוגמאות טובות לסרטים כאלה). יש סרטים על אנשים בשואה ("הפסנתרן" ו-"החיים יפים" למשל). אבל הסרט "הנפילה" הוא אחר. אחר ובעייתי.

הבעיתיות המיוחדת בסרט "הנפילה" היא בכך, שהוא לא מזכיר במילה אחת את השואה ואת השמדת היהודים, הצוענים, ההומוסקסואלים וכל השאר. רק בסוף הסרט, בכתובית קטנה, מוזכרים 6 המיליונים. המטרה של הסרט הזה היא לספר סיפור אחר, להתמקד בזווית שונה של המלחמה ההיא ולהציג את האנושיות של השלטון הגרמני. "אפילו בתור יהודי שקרא ולמד רבות על מעלליו של הצורר הנאצי, מצאתי עצמי, לא אחת, מזדהה עם גיבור הסרט, נסחף אחריו, וכן, גם קצת מרחם עליו. אך אבוי. מדובר באדולף היטלר, רוצח ההמונים הגדול בהיסטוריה." כותב עופר אדרת ומוסיף:  "כיצד יגיב נער גרמני לאחר שיצפה במנהיג הרייך השלישי הרומנטיקן (בסצינת הנשיקה הדי דוחה, יש לציין, בין היטלר לאווה בראון); בעל חוש ההומור; אוהב הילדים; המתבודד במשרדו בניסיון נואש ומרגש להציל את גרמניה מפני האויב הרוסי המתדפק על דלתה?". שאלה טובה.

בוואלה התפתח פולמוס סביב העניין, יובל אביבי טען: "הסרט הוא שלב בתהליך הסטת האשמה הגרמנית. הוא מאפשר לעם הגרמני להצהיר על עצמו כקורבן נוסף של מלחמת העולם השניה. הסיבה שאין שום אזכור בסרט לרצח יהודים, הומוסקסואלים, צוענים, קומוניסטים, נכים וכו', היא שבסרט הזה אין מקום לעוד קורבנות מלבד העם הגרמני. הסרט עוסק בברלין המופצצת, בילדים המתים למען המטרה הגדולה, בשוכני הבונקר שבו מופסקת המסיבה בצורה אכזרית באדיבות הפצצות בני הברית המרושעות."

תהה המגמה אשר תהה, לאור רגישות הנושא בישראל החליטו בקולנוע לב לתת לקהל המנויים את זכות הבחירה להקרנת הסרט. נערכה הגרלה בין המנויים, לשתי הקרנות חד פעמיות, האחת בת"א והשניה בירושלים, בסופן התבקש הקהל להכריע האם יוצג הסרט "הנפילה" בארץ. אני מנויה לקולנוע לב, וכשקראתי על הסרט חשבתי שחשוב שאהיה שם. השתתפתי בהגרלה וזכיתי בזוג כרטיסים להקרנה של אתמול. תכננתי ללכת, ולא הלכתי. לא יכולתי.

אני.

נושא השואה טעון אצלי מאוד. אני דור שלישי מכל הכיוונים. זה מורכב וכואב וקשה לי לכתוב על זה בכמה פסקאות. אצל הסבתא היחידה שעוד נותרה לי, אחד הסיפורים היחידים שעוד חיים בזיכרון המתפורר הוא סיפור המלחמה, והיא חוזרת ומספרת אותו. מספרת על החיים של לפני ועל בת בת ארבע שהופרדה לטור של הזקנות ולא נמצאה עוד (דודה שמעולם לא הייתה לי) ועל אשוויץ ובירקנאו ושמלת משי של ילדה להלך בה בשלג, וטיפוס, ואבדן צלם ויאוש וסבא שלי שנפל בשבי ורומטיקה של הצלה. הסיפורים מתפזרים בחלל החדר ויד רועדת מצביעה על תמונה מתפוררת, מכתב מהצלב האדום, דף של בית חולים ובו טבלאות של עלייה במשקל (אישה בת 30 ששקלה 25 ק"ג אחרי המחנות). מסמכים מסמכים, הוכחות. ראיות, דברים שאפשר לגעת,  ומספר. מספר שנדמה שעם המילים הוא מוחתם גם בי לתוך העור, מבפנים החוצה.

רציתי ללכת להקרנה הזו. חשבתי שאני צריכה להיות שם.

בתיכון נסעתי לפולין וצ'כיה, טיול מחנות ריכוז. שוטטתי עד שמצאתי את הלאגר של סבתא, או את מה שנשאר ממנו. כמה שנים אחר כך הדרכתי ביד ושם, ובהזדמנות אחרת, הדרכתי ברובע היהודי ברומא, סיפורי שואה. זה קשה לי, אבל זה חשוב בעיני. חשוב נורא.

קצת לפני ההקרנה של הסרט אתמול, נכנסתי לאתר הרשמי של הסרט. רציתי לראות את הטריילר, ולא יכולתי לעמוד בזה. כיביתי את המסך הרבה לפני שהסרטון נגמר. זה משהו בגרמנית הארורה הזו, שהוא בלתי נסבל בעיני. (אחותי, אבא שלי וא' ידידי הטוב חושבים שזו אחת השפות היפות שיש. אני שונאת אותה). אני לא שונאת גרמנים באשר הם. במסע שלי טיילתי לא פעם עם גרמנים (קודם קתרינה, ואחר כך יוהן) והם היו אחלה, אבל לוותה אותנו כל הזמן איזו הסכמה שבשתיקה: אני לא שואלת שום דבר על סבא וסבתא שלכם, ואתם לא על שלי. שתיקה מתוך נסיון לחיות הווה ולצמוח מתוכו אל עתיד אחר. נסיון "ללכת על המים". שתיקה של ידיעה. לא של הכחשה. כי רק את העבר אי אפשר לשנות.

אז למה לא הלכתי להקרנה אתמול? השאלה הזו מציקה לי, לא עוזבת ואני לא ממש יודעת לענות עליה. הייתי עייפה. נכנסתי לאתר ההוא, וקצת אחר כך ידעתי שאני לא יכולה ללכת לשם עכשיו. לא יכולה לראות את התמונות האלה על מסך גדול. לשמוע את הגרמנית. בטח שלא ללכת לבד (כל מי ששאלתי לא יכל או לא רצה לבוא). קשה לי עם סרטי שואה. בכלל, אני חווה סרטים חזק נורא. אולי בגלל זה אני אוהבת כל כך קולנוע. סרטים טובים יכולים לטלטל אותי לגמרי, ואתמול הרגשתי חלשה מדי. לא יכולתי לזה.

אני מקווה שיחליטו להקרין את "הנפילה" בארץ. אני רוצה לראות אותו. אני חושבת שמוכרחים לראות אותו, במיוחד אם הוא כל מה שכותבים עליו. אם העולם מביט בו, מביט במלחמה ההיא מעוד נקודת מבט, אנחנו חייבים לדעת מה הם רואים משם, ואולי גם כדי להזכיר לעצמנו שהמפלצות האיומות ביותר בהיסטוריה של המין האנושי, הן בני האדם.

מפחידה, התובנה הזאת.