~

.

הלכתי לאיבוד ולא ידעתי איך להמצא.

אני יכולה לכתוב שרציתי חיבוק אבל זה לא נכון. לא רציתי דבר מלבד שהכאב הזה יעבור. רציתי להיות אישה שיכולה לקחת תרופה ולהבריא. אחר כך התמלאתי בכעס נורא. כי זה לא הוגן, וזה לא מגיע לי, ולא עשיתי שום דבר רע לאף אחד.

מחלה ארורה.

הקאתי שוב ושוב ונחלשתי. בחוץ בער שרב ואני התעטפתי בפוך וניסיתי להפסיק את הרעידות. הזעתי. נרדמתי וקמתי כדי להוציא את מה שלא נותר בי. מיצי קיבה ודפנות של ושט. אני ריקה, והכלום לא מפסיק לעלות לי בגרון, לשרוט אותי מבפנים ולבעור. רציתי לישון כדי להפסיק את הכאב הזה. לא נרדמתי.רציתי להכאיב לי בכל המקומות האחרים כדי לא להרגיש, קיוויתי להתעלף ולפגוע עם הראש באסלה,  רציתי שזה כבר יגמר. רציתי לא להיות יותר.

אני עייפה מאוד. אין לי כוח להיות חזקה. אין לי כוח לא לבכות. להלחם. אני חלשה ושבירה וכואבת מאוד. אמא שלי שומעת אותי בטלפון והיא ואבא שלי מגיעים, מודאגים. קצת לפני אני קמה, שוטפת פנים, מסתרקת. מכינה תה. אמא שלי מחבקת אותי, מודאגת, ואני מחייכת ומבטיחה לה שזה בסדר, הנה, אני מרגישה כבר יותר טוב, אין סיבה לדאגה, אני לא צריכה לבוא לישון אצלם, מחר אני אקום כמו חדשה.

קצת אחרי שהם נרגעים והולכים אני מתיישבת על הרצפה במקלחת מתחת לזרם של מים רותחים.

נמאס לי כבר

בחיי.