~

3.

מזל שיש שגרה, לא מרגשת ככל שתהיה, היא מאלצת אותי לקום בבוקר, להתנער מסוף השבוע  ולאכול בהפסקה ארטיק על הדשא.

פגישה עם המנחה שלי:

 "אז היא אומרת לי: " כשאני אהיה גדולה, אני רוצה להיות רק אמא". 

דבר ראשון נצבט לי הלב. אחר כך אמרתי לה: "אבל את לא מוכרחה להיות רק אמא. את יכולה להיות אמא ועוד משהו. נגיד, אמא ורופאה!"

והיא עונה לי: "פיכס. לא רוצה להיות רופאה".

אז אמרתי לה: "את יכולה להיות אמא ומנקת פחי זבל"

 והיא אמרה לי: "מה פתאום? רק אמא."

אז אמרתי לה: "את יכולה להיות, נגיד, אמא וטייסת חלל!"

אז היא הסתכלה עלי בעיניים נוצצות ואמרה לי: "באמת?!"

ועכשיו לכי תסבירי לה, שלא. שאין סיכוי שהיא תהיה גם אמא וגם טייסת חלל. לעזאזל, אפילו להיות אמא ורופאה זה כמעט בלתי אפשרי."

5.

למרות ואף על פי שיחות החולין, כתיבת המחקר מתקדמת. אל חשש. עוד רבה הדרך אל הדיון, אבל בניתי שלד לא רע בכלל. יש עם מה לעבוד.

6.

אין לי מושג איך אספיק ללמוד למבחן של יום ראשון. כנראה שאהיה מוכרחה לכתוב פחות. לדחות את הדברים האחרים. להתמסר. לא להעמיס לילות שלמים. להתרכז. להפנים. לדבר על זה. להאמין בעצמי. להתלהב. לא לתת להסחות הדעת להסיח את דעתי. פעם הייתי מצליחה את כל הדברים האלה. שישה לילות ושני ימים שלמים. יהיה בסדר. אני מוכרחה להאמין שיהיה בסדר.

7. ולקינוח, עוד אנקדוטה משעשעת מחיי האקדמיה:

מומחה אחד לעצי זית ורימון, פרופסור ערבי מהגליל (שאני לא זוכרת את שמו), נסע לפני שבועיים לכנס בסין.

כשחזר עם כמה דוגמאות של עצי רימון לארץ, ניגש מיד להפקידם במכס, לתקופת הסגר, כנהוג בחוק.

חיכתה לו שם אחת, מהבטחון, טרוטת עיניים ופרועה.

"בגללך אני לא ישנה כבר 24 שעות!", היא אמרה לו.

"ולמה זה?", הוא שאל.

"הייתי במשמרת כשהיית צריך לנחות, אבל הטיסה התאחרה ולכן הלכתי הבייתה. קצת לפני שנרדמתי, הקפיצו אותי לחזור לשדה, לקבל אותך."

"אבל למה את צריכה לקבל אותי?" שאל הפרופסור, מבולבל. 

הבחורה שלפה פתק מכיס הז'קט שלה, והושיטה אותו לפרופסור. בפתק היה כתוב: 

"בטיסה מספר ...... ערבי מעזה מגיע עם רימונים מסין".

חייך אליה הפרופסור ואמר: "ערבי זה נכון. רימונים, גם נכון, אבל למה מעזה? אני גר בגליל!"

וזה סיפור אמיתי.

8. אירוטיקה.