~

שכחתי לקחת את מכתב ההמלצה של ראש החוג. כמה מביך. כמה טוב שהוא כבר כתוב. אני סקרנית לדעת מה היא כתבה עלי שם. מחר אדע.

גם ראש ההתמחות מכין לי מכתב, ואני אבקש אחד גם מהמנחה של המחקר שלי. חשבתי לעצמי, שמוטב לי לאסוף מכתבי המלצה כבר עכשיו, אפילו שבשנה הבאה אני נחה ולא מזנקת לתואר שני. החשש שהמנחה שלי תציע לי להשאר אצלה התפוגג כשהיא סיפרה לי נרגשת שהיא נוסעת לשבתון לאוסטרליה (אני רוצה גם!). זה אומר שממילא היא לא תקח סטודנטים בשנה הבאה, וזה פתר לי קונפליקט עוד לפני שהוא נוצר, וזה טוב, כי זה מרגיש שלדברים יש איזה כיוון, (שאין לי מושג מה הוא).

בעקבות ביצת הביכורים של שבת בבוקר, חיכתה לי היום בבוקר #2, ואחרי הצהריים, כשחזרתי מהמבחן (נדמה לי שהיה בסדר. אני שונאת ששואלים אותי איך היה. אני אפעם לא ממש יודעת, ותמיד אני מרגישה דיי נאחס, ואחר כך אנשים מתמרמרים עלי שאמרתי נאחס והוצאתי ציון טוב. אז אני לא יודעת איך היה. היה מעצבן בעיקר, כי לכולם היה את הטופס של מועד א' ולי לא. וגם כי חצי המבחן היה זהה בדיוק למועד א'. אבל למדתי, אז אולי בכל זאת יהיה טוב. ואולי גם לא). מה התחלתי להגיד? אה. כשחזרתי מהמבחן הייתה שם כבר ביצה שלישית, ממש אינפלציה. זה נחמד. אכלתי עכשיו חביתה משתי ביצים והיה טעים מאוד. מאוד מאוד אפילו. עשיר כזה.  אין כמו פרי גני.

אחר כך ניקיתי את ביתי הקטן כמו משוגעת. לא פסח. רק אבק, שירותים, מקלחת, כלים וספונג'ה, לקח חמש שעות. אבל עכשיו הבית עם ריח נקי מאוד ויש פתאום אויר, ויש פתאום מקום.

נראה לי שהדיקור מתחיל להשפיע עלי. לא סיפרתי לכם? לאור ההקאות הבלתי פוסקות שלי, ולאור העובדה שכל הבדיקות יוצאות תקינות, ולאור העובדה שזה כבר בלתי נסבל, באמת, כי אי אפשר לנהל חיים נורמלים כשפעם בשבועיים מבלים לילה שלם עם הראש באסלה, אז הלכתי לקופת חולים וביקשתי עזרה מסוג אחר. הרופאה שם המליצה על דיקור ורפלקסולוגיה. אז אני עושה.

אני יכולה לכתוב על כל אחד מהם שמונה מאות פוסטים בערך. על הרפלקסולגית הסתומה (היא: "אז זה גנטי, נכון?", אני: "כנראה שכן", "גנטיקה יש לך 50% מאמא ו- 50% מאבא, נכון?" , "כן". "וכנראה שזה מהצד של אמא, נכון?", "כן". אז תקשיבי: תלכי למחלקה לגנטיקה בתל השומר. תאמיני לי. הם מעולים", "בשביל מה?", "תלכי אליהם. תדברי עם שרה. תגידי לה שאני שלחתי אותך. מה איכפת לך לנסות. בימינו, אין כזה דבר שאין תרופה. שישנו לך את האחוזים. שיעשו שיהיה לך, נגיד, 60% מאבא ורק 40% מאמא. או אפילו פחות. תנסי, מה איכפת לך?", "?!?!?!"). אבל תוך כדי הטמטום היא עושה לי כל כך נעים בכפות הרגליים, עם שמן כזה חם שאני מתפנקת בזה כמו חתלתולה מלוטפת. ומאז הארוע הנ"ל אז בכלל - אני באה ועושה פרצוף של "הו כמה אני עייפה" ועוצמת עיניים. היא קולטת את הרמז, ושותקת. שקט, חושך, מוזיקת גו'נגל זעירה וכפות הרגליים שלי לוקחות את הגוף לגן עדן. גררררר. אם זה לא עוזר, זה לפחות נעים (מאוד).

ועל המדקר הנוירולוג הרוסי שלי, שהוא מותק באמת,  ומצחיק, ועל כל המחטים שהוא תוקע לי בכל מני מקומות, ואיך אני שוכבת שם בחושך חצי שעה, וחושבת שהכל רמאות, שברור שיש לזה אפקט מרגיע, שגם אם הייתי שוכבת ככה בבית, באמצע היום, חצי שעה בחושך עם מוזיקת שאנטי של ציפורים ויערות גשם, ועם שמן אתרי בריח לבנדר, אז הייתי מאוד רגועה גם בלי המחטים.

אבל בטיפולים האחרונים הלוקיישנים של המחטים משתנים. הוא תוקע אותן ומסובב קלות ואני מרגישה איך גלים של חשמל נוירוני מרחפים בי לאורך הגוף. והבטן מקרקרת לי שם, שחבל על הזמן. לא יאומן. הוא תוקע לי שלוש מחטים בבטן, והבטן שלי מתחילה לקרקר. ובפעמיים האחרונות יצאתי מהטיפולים ממש מסטולה.

הסיפור הביולוגי דיי פשוט בעצם. המחט נתקעת היישר לתוך מרכזי עצבים פריפרייאלים. היא שולחת גירוי קונסטיטוטיבי למוח. גם אם בהתחלה זה כואב (ויש נקודות שכואבות מאוד!) אחרי כמה דקות כבר לא מרגישים יותר. המוח, בתגובה לגירוי הזה, מפריש אנדורפינים, שיש להם אפקט ממסטל. משכך כאבים, מרגיע. נעים. נעים. נעים.

אחרי חצי שעה, כשהוא מוציא לי את המחטים ושואל אם הכל בסדר, יש לי על הפנים מן חיוך פוסט-אורגזמי עייף. הגוף שלי מרגיש רפוי, נמלולי, ואני ממלמלת שכן וגם "חג שמח". מחוץ למרפאה יש שמש נעימה ואני קונה לי קפה מעולה בכוס עם מכסה כדי להחזיר את הדופק למשהו שאפשר להתנהל איתו בחיים, לא כל שכן לנהוג במכונית.

להקאות זה עדיין לא עזר, אבל ראיתי ביומן שלי שעוד שבוע זה נגמר, ואני חוששת שיכול להיות שהתמכרתי.

מקורות אנדורפינים חלופיים באות ס':

סדרת טיפולים נוספת

ספורט

סמים

סקס

?