~

מחר יבוא השליח, בין שלוש לשש, עם הספר. אני אשב בחצר, בצל, ואנסה לקרוא שוב מילים שפעם כתבתי מפיו של פרופסור זקן. אני צריכה לשנן, ואני אתייסר בזה מחר, כמו היום. הכלבה תשכב לידי בשמש ואני אתקנא בה. אולי אפילו אעצור לכמה רגעים, ואתיישב לידה על השביל,  ללטף ולהתלטף בשמש האביב הזו, רגע לפני שהיא מסמיכה.

כשיבוא השליח, הכלבה תרים את הראש ותביט אל השער. היא תראה אותו עומד שם, חסר אונים. הגינה רחבה והבית רחוק, ואין פעמון, והוא לא ידע אם לדפוק, או לצעוק או ללכת. היא תקום ותרוץ אליו. הוא וודאי יבהל, כמו כל זר שעומד מול השער. אני אראה אותה קמה, ואבוא בעקבותיה ואומר לו "אל תדאג, היא טובה", ואחר כך אפתח. הוא יסוג ויגיד לי "תחזיקי אותה" ואני אבקש ממנה לשבת ואחזיק את ההתרגשות המכשכשת שלה נכחו, ואחייך, כי כמוה, יתרגש גם התוך שלי.

אחר כך אחתום (כאן וכאן) ואאחל לו חג שמח, ואסגור את השער, ואביט בשם שלי על נייר האריזה, ואניח לכלבה לרוץ. ואקח אותך פנימה, למטבח, ולא אפתח עד שהמים ירתחו. אחר כך אחפש בין הדפים המודפסים את כתב היד שלך.

האחיינית שעוד לא נולדה לי שוקלת 600 גרם ואני מקיאה בלילות, ואולי זה סימן לתחילת ההריון של הספר הזה. אסור לי לחשוב על זה עכשיו. 

והכי מוזר, התזמון של עידו קינן. בחיי.