~

טוב, גבירותי ורבותי, זה רשמי. חול המועד החל.

החלטתי לא לעשות את המבחן מחר. כיפאק היי. במקום זה נחתי, גזמתי את הורדים, טיילתי עם הכלבה, אכלתי אצל ההורים וראיתי שלושה סרטים בדיודוידאו (קצתרבות ברשימות).

~

ממחר מתחילה העבודה האמיתית, הפרוייקט של פסח וכל זה. האמת היא שאני ממש שמחה שהעניין הזה כבר מגיע אל קיצו, ושוב יהיו לי רק שלוש עבודות ולא ארבע. אני יודעת, אני יודעת, אסור להספיד את "ה-פ-ר-ו-י-י-ק-ט" לפני שהוא נגמר, אבל זה פרוייקט שבהחלט צריך לזכור לסכם בעוד ארבעה ימים. וגם להפיק לקחים. אחרי הכל, זאת הפעם הראשונה שאני מפיקה פרוייקט ארור. וגם מפיקה בפועל. הנה הם באים. ארבעה ימים בהם אני אצטרך לנהל די הרבה אנשים, להתמודד עם כמה מאות טובות של אמהות עצבניות וילדים זבי חוטם, לעשות קולות של חשובה בווקי טוקי שלי (AKA המירס. רות עבור) ולהתחמק מדי פעם מן ההמון הסוער כדי לנוח באיזו פינה. הראו אותנו בחדשות היום, בתור בילוי לחופש. יש למה לחכות.

~

ליל הסדר עבר בשלום. הוא היה גדול מדי, וכרגיל, מוקפת בזרות המוכרת של המשפחה שלי, אני מוצאת את עצמי מתכנסת בעצמי. מקשיבה לסיפורים של אלה שיש להם סיפורים, צוחקת מהבדיחות של אלה שמצחיקים, ובעיקר שותקת. זה בסדר, כי כולם כבר רגילים. אני לא יודעת למה לכנסים משפחתיים יש השפעה כזו עלי, של השתבללות, אבל חוץ מהאפקט המשפחתי, באמת אין לי שום דבר מעניין או מרגש לספר, בטח שלא משהו שעשוי לעניין אותם. הנה האמת הישר בפניכם: כל כולי שעמום אחד גדול.

~

השותפה שלי הביאה טלויזיה חדשה, שמצליחה לקלוט ערוץ אחד ושתיים למרות שאין אנטנה על הגג הזה. כך בא הקץ לשנתיים נטולות טלויזיה. דווקא היו שנתיים טובות.

~

השסק בשל. התרנגולות מטילות.

היום אחר הצהריים היו לי מחשבות מדכאות על החיים שלי.

חשבתי שאני מקיפה את עצמי בצמחים, בעצי הפרי, בכלבה, בתרנגולות, בכל מה שחי וזקוק לי, כדי לא להרגיש עד כמה הפנים אצלי מת. מתפורר, ועד כמה אני מיותרת בעצם. זו הייתה מחשבה נוראית. עכשיו, אני לא באמת חושבת שהפנים מת וגם לא שאני מיותרת. אני כן חושבת שיש בי איזה משהו ריק, ואם לא אוכל לעולם למלא אותו, אני צריכה לשמוח שאני יכולה לחוש בו לפחות משבים של חיות נוכח כשכוש של זנב או ביצה בלול או דוכיפת מנקר בדשא. ואולי זו החכמה כולה, להבחין בכל אלה. לפתוח בפניהם את חלונות המחשבה ולתת להם להסתחרר בה בריחוף פרוע. להחליף את האויר העומד, המחניק, שחוזר וממלא את הריאות.

~

אבל גם זה קצת עצוב, המחשבה הזו. זה כמו להסכים לחיות עם ערפל ולוותר על ממשות הגוף, על הזיעה, על הסתמרות העור מנגיעותיהם  של החיים עצמם.

ואיך אפשר בלעדיהם? איך אוכל?

הבדידות קשה לי. בימים האחרונים אני מוצאת את עצמי מתייסרת בה. מאידך, אין שום צל של ספק שאני לא עושה שום דבר בנדון. המסקנה היא בלתי נמנעת: מגיע לי.

~

גם זה קצת עצוב.