~

מועדים ונופלים היא סאגה בשלושה חלקים, בה תונצח פסגת הפרוייקט. בה ישרוטטו פניהם של זבי חוטב לרוב, ואמותיהן המשתרכות אחריהם אחוזות בעתה, תפוצ'יפס (כשל"פ) וכובע. היכונו, גבירותי ורבותי. היכונו. חול המועד הגיע. חד גדיא.

פרולוג, ובו יסופר, במה לעזאזל מדובר.

טוב. אז לפני חצי שנה בערך הציעו לי לרכז איזה פרוייקט במקום שבו אני עובדת, ששיאו - אירוע תלת יומי חגיגי רב משתתפים, בו צפויים לבקר כמה אלפי אנשים בחול המועד פסח. השכר היה כמעט מעליב והתנאים גרועים ממנו, אך הזקקתי לכסף, לעבודה מהבית בלי בוס על הראש, מטעמו של מקום מכובד ועם צוות מוכר. כל זאת ועוד: זה יראה מאוד מאוד טוב ברזומה שלי. הססתי לרגע קצר והתחלתי לעבוד. (הרי להיות מפיקה עוד לא ניסיתי!). כמובן שמלמלתי איזה משהו על כמות עבודה מצידי שתהלום את תלוש המשכורת מצידם. כמובן שלא עמדתי בזה. אני משקיענית. שלחתי עשרות מכתבים. הרמתי מאות טלפונים, נסעתי לכל מני מחוזות רחוקים לפגישות חשובות, הקמתי לי אתר אינטרנט, פרסמתי את עצמי בפורומים רלוונטיים, ונדנדתי בחן למפיק הגדול שלא ישכח אותנו בהודעה לעיתונות. הוא לא שכח. אנחנו מפורסמים. האח. מחר זה מתחיל.

 היום שלפני הוא יום הבלגן. פתאום מגלים שכלום לא מוכן. לא חיברו את המים. כאן אין חשמל. חמש מאות איש ראו את הפרסום אתמול בחדשות לא שמו לב לתאריכים והופיעו אצלינו היום. ואם הם כאן, ובכל זאת הם רוצים - שיכנסו. משאיות פורקות ציוד. השלטים הלכו לאיבוד. כולם מתרוצצים. טלפונים. טלפונים. ילדים עם מצה. פרוספקטים. כרטיסי כניסה. נייר למדפסת. בלגן.   

כולם נלחצים, צועקים, מאבדים את דעתם, ואני לא. למה? ככה. אני מתגלה כבלתי לחיצה באירועים מעשיים (וזאת בניגוד גמור ללחץ שפוקד אותי לקראת המבחנים). המפיק הגדול, איש מוכשר ונעים, מביט בי בישיבה בתוך ההמולה שסביבנו ומחייך. יהיה בסדר. יהיה בסדר למרות האיש עם השלט. ולמרות הנודניקית שאין לה צל. ואף על פי. (כך לפחות אנחנו משתדלים. ומקווים).

הנודניקית שאין לה צל היא אישה מבוגרת. מאופרת בקפידה. רמת מעלה ונזופת פנים. אחד הבוסים שלי כבר סיפר לי שהוא לא סובל אותה. אני לא ידעתי למה. עכשיו אני יודעת: פשוט כי היא בלתי נסבלת. ואם אני, שאני הבחורה הכי סבלנית בארץ אומרת את זה, אז היא באמת באמת בלתי נסבלת. הנודניקית שאין לה צל היא מהנשים שמרוב שהן מכווצות את הפנים בחוסר שביעות רצון, יש להן קמטים של זעף, שאי אפשר להסתיר גם מתחת לעשרות שכבות של מייקאפ שתחתן (עמוק תחתן) חבוי איזה בדל של פרצוף. היא תמיד תמצא על מה להתלונן, תמיד לגבי דברים שכבר אי אפשר לשנות, ותמיד בקול רם מאוד. למשל, העובדה שאין צל מלא. ככה זה תחת עצים. אין צל מלא. מה אני יכולה לעשות? לחסום את השמש בגופי משך שלושה ימים?! עשר דקות אחרי פגישתינו הקפידה הנודניקית שאין לה צל לספר לי עד כמה הבוס שלי בלתי נסבל בעיניה. איך פעם הם עבדו יחד ואיך זה לא יקרה לה שוב בעד שום הון. נו, לפחות זה הדדי, חייכתי לעצמי ושתקתי.

וזה נכון שהוא איש לא קל, אבל היא? היא בלתי נסבלת. כוח ואורך רוח שיהיו לי. אלוהים אדירים.

האיש עם השלט.

איש אחד ממשרד ממשלתי מסויים שבא לתלות שלט. והשלט מאוד (מאוד!) יקר לליבו. הוא קבע איתי פגישה במיוחד, והגיע בחליפה בהירה, מחובק עם השלט. הוא לא עזב אותו לדקה. שתינו קפה, ולמרגלותיו נמנם השלט. הצגתי לו את החשובים, המנהל, הפרופסור, והוא הזיז את השלט לצד השני של החדר, כמו כדי לומר: "תראו! יש לי שלט! והוא גדול!". שעתיים הוא סיפר לי על חשיבות השלט, מהות השלט וגאוותו. וגם שיש לו עוד שלט אחד, כזה בדיוק, אי שם בדרום. כמה הוא השקיע בשלט, כמה השלט עלה (הון עתק!) , כמה השלט יפה. אחר כך הלכנו לתלות את השלט. זאת אומרת, להתלבט שעה אם מוטב בין שני עצים, או על הקיר. האיש עם השלט התקשר לכמה חשובים במשרד הממשלתי שלו, כדי להתייעץ. "מוטב על הקיר, אמרתי לו. זה יותר רציני. זה מכבד את השלט" (ולעצמי חשבתי, מה פתאום בין שני עצים?!). "אם רק היו לי פה תרנים של ארבעה מטרים", אמר לי האיש עם השלט, "היינו תולים פה את השלט שישקיף על כולם, זה היה מושלם". בחיי, כמה שאני התרגשתי. "אתה צודק לגמרי", אמרתי לו, "אבל אין תרנים, וגם לא יהיו". תלינו את השלט על הקיר.

עכשיו, תבינו: מדובר בשלט באורך חמישה מטרים, מבד-פלסטיק לבן עם אותיות בצבע ירוק. וזהו. זה השלט (הו השלט).

"נכון יפה?" שאל אותי האיש בעודנו עומדים נפעמים מול השלט. "מקסים", עניתי לו. "זה פשוט שלט מקסים".

הבעיה עם צמד המילים "משטח ישר".

אם נגיד, הרזה הייתה אומרת שהיא רוצה שטח ישר, לא הייתה בעיה. או אזור ישר. או מישור. (מישור!!!)  אבל כשהיא כתבה, וחזרה ואמרה "משטח ישר", אז ארגנו לה חתיכה של דיקט. ודיקט הוא ישר והוא משטח, אבל כשהוא מונח על גבעה הוא בזווית של גבעה, ולא יעזור בית דין (רק אולי איזה שופל). ואיך לפתור את העניין הזה מחר בבוקר, אין לי מושג. אני צריכה לזכור להביא את הפלס שלי.

אני חשובה. יש לי מירס ומפתח שאין לו שום עותק. באסה. הולך להיות בלבול מוח רציני. 

מחר מתחיל  הפרק הראשון של מועדים ונופלים. עכשיו מקלחת ולישון.

מועדים לשמחה. חגים וזמנים לששון.