~

המשך ארועי חג מועד ונופל.

טוב. אתמול לא כתבתי כי היה יום מטורף, בסופו קרסתי לגמרי. גם פיזית. מסתבר שאני לא מתמודדת מי יודע מה עם עומס פיזי ברמות על אנושיות. אני מתנפחת מזה. ואתמול, אתמול בלילה חזרתי הבייתה עם כף יד ימין בגודל כפול, מרוב לחיצות על המירס. בחיי.

אתמול היה בלאגן שלם. ארגז שנעלתי במחסן שלי נעלם, וביליתי את היום בנסיון למצוא אותו ואחר כך בניסיון להשיג ציוד חלופי. נשרפתי מהשמש. הלכתי עשרות קלומטרים ברגל. נרשמו שלוש יבלות, שלל שרירים תפוסים וברך אחת נפוחה. הייתי לבד, רחוקה מכולם, עם מירס שלא תמיד מגיבים אליו ושמונים אנשים להיות אחראית עליהם. לחלק להם אוכל ושתיה וכל זה. היה לי קשה.

להיום, ארגנתי לי עוזר. הוא מקסים. הוא בחור צעיר לפני גיוס, בשיא הכושר-קרבי, ומאושר בכל פעם שאני מבקשת ממנו לסחוב או להביא. עם יד ימין כזו, החיים שלי הפכו היום להרבה יותר קלים. הכאב ראש אותו כאב ראש, אבל לפחות אפשר לשבת לפעמים. אפילו מצאתי זמן לאכול ארטיק לארוחת צהריים. מצד שני פיזית זו כנראה לא עבודה בשבילי.

קשה לי להשלים עם זה. סה"כ, אני מתעלמת באלגנטיות מכל מגבלה פיזית שהגוף המתפורר שלי יוצר, ועכשיו פתאום, הוא מדגים לי בבת אחת בכל החזיתות כמה אי אפשר. אתמול הידיים והברכים שהתנפחו עד שלא יכולתי לאחוז שום דבר, והתקדמתי בצליעה מטופשת. היום, דם מהאף. פעמיים.  ובחיים לא ירד לי דם מהאף. אני לא מכירה את זה, וזו חוויה מוזרה ומעצבנת (אתה יושב עם טישו מאדים, וזה פשוט לא מפסיק).

טוב. מחר זה נגמר ואני אעביר את עצמי לשיקום.

עידכונים:

האיש עם השלט:

המסתלבט לאיש עם השלט: "הראו את השלט שלך אתמול ברדיו"

האיש עם השלט: "באמת?"

המסתלבט: "בחיי. הראו אותו ברדיו. היה ממש יפה."

האיש עם השלט: "חבל שלא ראיתי. הייתי צריך לבקש ממישהו שיקליט".

הבוס:

הבוס: "אולי במקום פרסים נתן להם תעודות השתתפות?"

אני: "אני לא חושבת שזה מספיק. הם ממש השקיעו, ובאו בהתנדבות וכל זה"

הבוס: "הם מאוד יעריכו את זה"

אני: "ללא ספק. גם אני בכיתה ח' מאוד הערכתי תעודות השתתפות. מצד שני, הרבה יותר הערכתי ארטיק קרח, חולצה או ספר".

(זוהי תחילתה של מלחמת חורמה. מגיעים להם פרסים. הבטחתי פרסים(אחרי שקבלתי ממנו אישור !!! ). מוכרחים להיות פרסים. למי יש רעיון לפרסים לא יקרים? ).

הנוחה-לכאורה

הנוחה-לכאורה: "אנחנו לא באים מחר."

אני: "מה?"

הנוחה-לכאורה: "אנחנו לא באים מחר."

אני: "אני לא מבינה. סיכמנו על שלושה ימים!"

הנוחה-לכאורה: "נכון. אבל אנחנו לא באים מחר. אנחנו עייפים."

אני: "אז אתם פשוט לא באים מחר?!?!?!"

הנוחה-לכאורה: "אני מצטערת."

אני: "זה לא עוזר לי. בסדר. תודה ושלום".

כך עוזבים 20 איש את תפקידם (ההתנדבותי, נו אז מה, אבל מסוכם מראש) באמצע. ומחר מה? לא יודעת, אבל אני אופטימית. יהיה בסדר. אני מקווה.

המשופם עם הסיפור:

בכפר יקי אחד היה חצצורן. כל ערב בשעה שש בדיוק היה החצוצרן נעמד במרכז העיר ומחצרר, וכל אנשי העיר היו מכוונים את שעוניהם ויושבים לאכול ארוחת ערב. יום אחד שאלו את החצצורן: "איך אתה יודע לחצצר בדיוק בשש בערב?"

ענה להם: "אני, בכל בוקר ניגש לחנות של השען. שם יש כרומומטר מדוייק מאוד, ואני מכוון את השעון שלי. אחר כך, בערב, בחמישה לשש אני עוזב הכל ומגיע לכיכר העיר, וכשהשעון שלי מראה שש בדיוק- או אז אני מחצצר."

ניגשו אל השען ושאלו אותו:" יש לך כרומומטר?"

ענה להם: "כן" שאלו: "ואיך אתה מכוון אותו?"

ענה להם: "כל ערב בשש, אני שומע את החצוצרה במרכז העיר, ומכוון את הכרומומטר לשש בדיוק."

מוסר השכל: גם מה שמוצג לנו בתור אמת מוחלטת, הוא לא תמיד אמת מוחלטת.

למה זה קשור? לכלום. אבל המשופם יודע לספר וזה מרענן אותי בין קצר בחשמל לילד שנפל.

אבודים

היום שידכתי בין ארבעה ילדים בוכים שהלכו לאיבוד לאמהות שלהם הבוכות עוד יותר.

אני לא יודעת למי זו טראומה יותר גדולה.

הכי קשה זה לקרוא ברמקולים להורים של ילד בן שלוש ששוכב על הרצפה ובוכה בהיסטריה, ולא אומר איך קוראים לו.

בסוף הודעתי: "הורים, שימו לב. ילד אבוד מחכה ליד המודיעין".

זה לקח אולי עשר דקות (זה המון!) וכבר הייתה התקהלות קטנה סביב הילד ההיסטרי הזה, ששכב על הרצפה עם הידיים על הפנים ובכה בצרחות, כשאבא שלו הופיע שם מחייך ואמר לכולם: "זה שלי", במין גאווה מטומטמת, ואז הביט איזו דקה עם כולם בילד שלו מתייפח לפני שרכן לחבק אותו.

סטטיטיקה מקומית: ילדים בנים הולכים לאיבוד הרבה הרבה יותר מילדות בנות.

ניסיתי להזכר אם אי פעם הלכתי לאיבוד. אני לא חושבת שזה קרה לי. בטח זה מסוג הדברים שלא שוכחים.

אבדון.