~

היום אחרון של הפרוייקט עבר על כוחותינו בשלום.

(פרולוג, חלק א+ב)

התרוצצתי כמו אתמול. היתה רגרסיה של הבלגן. העוזר שלי היה עייף ולכן סיכמתי איתו שינוח, ואני אתקשר אליו כשאני צריכה אותו. אחר כך לא מצאתי את הטלפון שלו, כך שהייתי צריכה שוב להתנהל לבד, וזה כמעט בלתי אפשרי. בסוף השגתי אותו איכשהו. אני בקושי הולכת, אבל זו אשמתי.

בצהריים המפיק הגדול חילק ארטיקים לכולם. זה גאוני. ארטיק קרח אחד בהפתעה, וכולם שוכחים איך לא היו מנות צמחוניות בצהריים, איך המיץ הגיע פושר ולא קר, ואת כל השאר, וכולם מחייכים בשפתיים אדומות של קרטיב דובדבן. אני צריכה לזכור את הפטנט הזה.

אחר הצהריים עשינו טקס קטן. חילקנו לכל המשתתפים פוסטרים שצייר עבורינו קישקה לפני כמה שנים. אני מתה עליו, ואני חושבת שהילדים יצאו מבסוטים. ובכל מקרה זה רק פרס הוקרה כזה על ההשתתפות. למנצחים יעניקו כנראה ספרים שהבוס מצא במחסן. איזה סיפור בלשי עם חידות מתמטיות. אני חושבת שזה ספר מאפן, אבל אין לי זמן או רצון להתעסק בזה. לפחות יש פרסים.

בטקס הקטן שלנו אמרו כל החשובים (הד"ר והפרופסור) וגם כל המשתתפים כל הכבוד וכמה אני מקסימה ונהדרת ומחאו לי כפיים, כיפאק היי. היה כיף לעמוד באמצע כל זה ולחייך. באמת השקעתי וכולם ראו והעריכו. אחד ראשי הקבוצות שהשתתפו בפרוייקט, דרוזי חמוד, בן גילי, מאיזה כפר בצפון, אמר לי שאני מוכרחה לבוא לבקר אותם בכפר ולהתארח. הוא אמר לי: "עכשפ יש לך עוד בית אצלינו בכפר. תפואי מתי שאת רוצה, אנחנו מקבלים אותך באהפה". זה משפט נהדר. אחר כך הם נתנו לי עציץ כל כך גדול שלא יכולתי להרים אותו לאוטו, וכשנלוש עזרה לי, הוא מילא לי את כל המושב האחורי. יש בו  מליסה וגרניום ושיבא ורוזמרין. איזו מתנה שווה.

והכי מדהים לאורך כל היום הזה היה איזה תיכוניסט חתיך שבא להגיד לי שלום. בא, ולא היה לי מושג מי זה.

אמר לי:"זוכרת אותי?",

אמרתי לו בכנות גמורה:"אין לי מושג מי אתה. אתה מוכרח להזכיר לי".

אמר לי: "את באמת לא זוכרת?",

עניתי: "אני נורא מצטערת. אני מדריכה כל כך הרבה תיכוניסטים..."

ואז התיכוניסט צוחק ומושיט לי את תעודת הזהות שלו. אלוהים. בטח שאני זוכרת אותו. הדרכתי אותו באיזה קורס מדריכים ארוך לפני שנתיים. אבל לא פלא שלא זיהיתי אותו. הוא היה שלושים קילו יותר!!!

ואז במהלך היום, ברגע של הפוגה, ישבתי לדבר איתו. הייתה לנו שיחה מדהימה. הוא החליט לעשות שינוי קיצוני בחיים שלו. בצורה שלו בעיקר. הוא היה יותר ממאה קילו, הילד הזה. ממושקף ומכוער. הוא נכנס למשטר דיאטה אצל דיאטנית, נהיה אנורקס, אחר כך בולמי. הוריד שלושים קילו בפחות מחצי שנה. כמעט אושפז. עכשיו הוא בסדר. הוריד את המשקפיים, הסתפר אצל מעצב שיער נחשב. הוא נראה פצצה. בחיי. "זה שינה לי את כל החיים", הוא סיפר לי. נו בטח. ורואים עליו שהוא פורח. פתאום הוא נכנס לחדר ומאיר. נעים להסתכל עליו.

"והבנות?", אני שואלת אותו.

"הבנות", הוא מחייך במבוכה, "לא נעים לי להגיד".

"אז אל תגיד", אני מחייכת אליו. "ממילא אין לי ספק". 

התיכוניסט נבוך ממני, שותק לרגע ואחר כך אומר: "את מבינה, יש לי כמה ידידות שאומרות שאם לא הייתי אמממאמממ אז הן היו מזנקות על המציאה".

"אמממאמממ". אני מחייכת, כאילו לא ידעתי.

"ואני לא מתכוון תפוס", הוא מוסיף, כדי לוודא.

"זה מה שחשבתי", אמרתי לו. ילד מותק כזה.

חוץ מזה פגשתי איש אחד מרתק, שמגדל טרנטולות. הוא סיפר לי שעה ארוכה על החיות המופלאות האלה. מה אני אגיד לכם, אני אוהבת חיות, בחיי, אבל אין לי שום מקום של חיבה לעכבישים. יחד עם זאת, לשמוע איך הם מזדווגים, ועל אפקט המתח כשאתה מביט בהם ויודע שהזכר שלך עולה 350 שקל ועוד שניה הוא עלול להטרף.... זה היה סיפור מרתק.

תוכניות למחר: מנוחה מנוחה (פלוס סידורים בבית וטיפול מיוחד בחיות).

בקרוב: סוף דבר, והפקת לקחים.