~

(מאיר שלו, כימים אחדים).

*

הוא חייך בין ערמות של חסה ערבית ומכר לי שתי קופסאות בחמש עשרה שקל. אמרתי לו שזה הרבה מדי ולקחתי בכל זאת. זה היה הרבה מדי, ותוך יומיים הם התחילו לאבד את הצורה ואני התחלתי לאבד את החשק, אז הכנתי ריבה.

*

אפייה של לחם היא אירוטיקה. לישה איטית ומכוונת. בצק בין כל האצבעות. ריח שמרים. תפיחה. לישה. רכות חמה נמתחת. מתכווצת ונמתחת שוב. אפייה היא אורך רוח וסבלנות וזמן. לחם הוא הפשטות השלווה, השלמה. ריח של לחם הוא ריח אהבותיי. הוא בית. לחם הוא מקום שבו אני רוצה להתעטף. להשאר.

אבל ריבה,

ריבה היא מחול חשקים מטורף. פירות מרקיבים מאבדים את עצמם לדעת, בתוך הרים נמסים של סוכר. חמש עשרה דקות של רתיחה פרועה. והפקטין מקריש בין האצבעות כשקר. אני אוהבת להכין ריבות. אני אפעם לא אוכלת אותן.

(למסירה: שתי צנצנות לרוצה הישר).

*

מתוך סיר רותח באדום דמיינתי חוטים (בלתי נראים או נראים)

והחדר נמלא בריח מתוק של תותים.

(תותים. מי רוצה תותים.)

אדן חלון המטבח שלי. ריבת תותים, אנגלוניה וחושך.

אחר כך, עירומה, אני קוראת בה לשינה, ושם מילים מרחפות כמו יתושות אל מתיקות עורי:

"אי אפשר לגמור ככה.

...

כשרצון נענה הוא מתבטל.

אלא אם מידת תבענותו

היא גאונית." (וולך).

אדן חלון המטבח שלי. ריבת תותים, אנגלוניה ורדים ואור.