~

ראשון:

הציעו לי שני ג'ובים. אחד, זמני, להחליף את מתאמת ההדרכות אצלינו. היא יוצאת לחופשת לידה והיות ואני הייתי הפקק שמלא את התפקיד בין הפיטורים של קודמתה עד שמצאו אותה, חשבו שאולי ארצה להיות שוב פקק, מספטמבר. זו עבודה דיי מעצבנת. קלה, במשרד ממוזג, מחשב וטלפון, אבל בלבול מוח מהסוג החמור ביותר. אמרתי להם שאחשוב על זה. חשבתי, והחלטתי לסרב.

"עכשיו רק קדימה", אני אומרת לעצמי. רק קדימה. לא רוצה עבודה זמנית. לא רוצה להיות פקק של אף אחד. לא רוצה ללהט בין שמונה עבודות ותיאומי מס ולחלום על זמן פנוי.

העבודה השנייה, באותו מקום, תפקיד ניהולי דיי רציני, ואפילו קשור לתחום שלי. עוד לא ידעו לתת לי פרטים של ממש, אבל הבוסית אמרה שהפרופסור ממש זינק מהכסא כשהיא הזכירה לו שאני מסיימת את התואר. הם רוצים אותי שם, מאוד, ובצדק: אני מעולה. אף אחד לא יוכל לעשות את זה טוב כמוני. הבוסית שלי סיפרה לי את כל זה במסדרון. ביקשתי עוד אינפורמציה, והיא סדרה לי  פגישה ביום ראשון עם החשובים. יסבירו מה הם רוצים בדיוק, (כנראה חצי משרה בהתחלה, ואחר כך משרה מלאה, וזה דווקא טוב כי אני מחוייבת לאחד הג'ובים הנוכחיים שלי עד ינואר), ויותר חשוב - מה התנאים וכמה הם מתכוונים לשלם.

עכשיו, אני מכירה אותם. אני עובדת אצלם כבר כמעט חמש שנים. הם יציעו משהו עלוב. זה כי אין להם תקציב גדול, אבל אותי, הפעם, זה לא יעניין. גמרתי לעבוד במשכורת רעב. גמרתי לבסס את מעמדי, להוכיח את עצמי. זהו. אני צריכה להודיע להם שפחות מככה וככה אני לא מוכנה. ואני צריכה לעמוד מאחורי עצמי, ולא לוותר הפעם. לא לוותר ולא להסכים בכלל. אני יודעת שיש עוד מועמדת לתפקיד, אחת עם תואר שני באני-לא-יודעת-מה, וזה בסדר גמור. אני אפילו שמחה, ולא איכפת לי להפסיד. זה הולך להיות תרגיל נהדר בבטחון עצמי ואסרטיביות, (ואני כל כך חלשה בה כשזה מגיע לכסף).

ורק ה"ככה וככה" זה עוד עניין בעייתי. כי אין לי מושג כמה אני שווה בתפקיד ניהול-זוטר, בחצי משרה.

הקולות מסביב מדברים על סכומים שבין 2500 ל 3000 ש"ח לחודש. אנשי הייטק צוחקים. גם אנשי המדייה-ארט. אני צריכה להזכיר להם שמדובר בחינוך (בעקיפין, אבל חינוך). כן, כן, אני יודעת: זה מאוד רלוונטי ואקטואלי, כל הסוגייה הזו. וזה חרא בלבן.

אני מנסה לנחש מה משכורת שאני יכולה לקבל בכל עבודה רצינית אחרת, אם אני באה עם תואר ראשון ובלי נסיון. אין לי צל של מושג. בכל העבודות שעבדתי עבדתי לפי שעות. השיא הוא בימים אלה ממש, כשאני מקבלת 50 ש"ח לשעה פלוס הוצאות פלאפון ונסיעות. מצד שני, אי אפשר להכפיל את זה בהיקף שעות של חצי משרה, כי זה אפילו לא דומה, מבחינת הקושי. אוף. אני צריכה עצה.

שני

שחר התקשר אתמול, להגיד לי יום עצמאות שמח. אמרתי לו שיתכונן, כי הודעתי לכולם שבאוגוסט אני נוסעת לבהמהס. אז כולם: באוגוסט אני נוסעת לבהמהס. מוטרף ככל שזה יהיה. אני מקווה שאני אצליח לגייס מספיק כסף לטובת העניין. ואולי גם להצליח לעצור בדרך בניו יורק, לראות את מותק הקונדיטורית הביתית שלי, שסופסוף מאריכים לה שם את הויזה (חמסה חמסה טפו) ולא ראיתי אותה מזמן, ואני מתגעגעת אליה המון.

שלישי

טיולילה עם הכלבה ברוטשילד היה מגניב. למ' היה רעיון מעולה: להשכיר כלבים לפ"ופים לטיול בשדרות של העיר. אני חשבתי שזה רעיון גאוני. לא שהייתי משכירה את הגורה, אבל למה שצער בעלי חיים לא יבואו עם כמה כלבים למרכז העיר, וישאילו (אפילו בחינם, נגיד,  עם פקדון) את הכלבים לשעתיים סיבוב למי שרוצה? התל אביבים יוכלו להשתמש בשורות הפתיחה המקסימות שלהם ("איזה חמודה!!", "איזה סוג זה?!", "איך קוראים לה? ולך?!", "הכלבים האלה, רק מכירים וכבר תוקעים את האף אחד לשני בתחת"), ואחרי כל זה, לדחוף את מספר הטלפון לכיס ולהחזיר את הכלב שמח ומכושכש למכלאה. משפט מוזר: "להחזיר את הכלבה שמח ומכושכש למכלאה", אבל תאמינו לי - אם כבר במכלאה, אז להגיע לשם אחרי סיבוב בעיר והמון תשומת לב גורם לחיים להראות הרבה יותר יפים. כמובן שבסוף הפו"פים לא יוכלו יותר בלעדיו, או שיכירו בזכותו בן/בת זוג, ויעברו לבית עם גינה ויביאו את שמופי מהמכלאה, כי תהיה להם אהבה כל כך גדולה שתספיק גם בשבילו, אבל זה כבר חזון למועד.

ואם כבר, אז המועד (ונופל): יום העצמאות. אכלתי אמש: נקנקייה, שני קבבים, שיפוג וחצי פרגיות, אנטריקוט אחד. קינוח: בראוניז, אבטיח ושסק. אחר כך: לא יכולתי לזוז. ויתרתי על הפיזוז ונסעתי הבייתה, לישון. חלמתי: את המקום שבין האוזן לצוואר, קצה התספורת הטרייה, מגע העורף, ריח האפטרשייב. חום רך.