~

זה כיף במיוחד להכנס לסוכנות נסיעות ולהגיד (בקול רם): "שלום. אני צריכה כרטיס טיסה לנאסאו!".

כן. אני נוסעת. באוגוסט. לחודש וחצי בערך. יש לי ויזה לארה"ב והארכתי היום את הדרכון. כמעט ואי אפשר למצוא מקומות על טיסות. דרושה קארמה טובה.

אני יודעת שזה קצת מופרע, ולא איכפת לי.

- "אבא, שחר התקשר.........אני חושבת לנסוע לבהמס".

- "ואוו. איזה כיף! בטח שתסעי. אנחנו נעזור עם כסף. מתנה לסיום התואר. תעשי חיים משוגעים."

- "אמא, שחר התקשר........אני חושבת שאני נוסעת לבהמהס".

- "באמת?"

- "כן."

-  "אבל אל תתחתני שם, טוב?"

- "טוב".

- "שחר, אמא שלי שמעה שאני נוסעת, וביקשה שלא נתחתן"

- "ליתי, אני ממש לא בקטע של חתונות כרגע"

- "יופי. אז עכשיו כשסגרנו את זה, אני מגיעה באוגוסט".

- "יששש. יהיה מה זה כיף. החלפתי מנוע לסירה, ונלך לטייל, ותביאי לי טחינה גולמית"

- "הגמל או הנסיך?"

- "שניהם!"

לפני זה, כלומר, בחודשיים הקרובים צפויים לי: חמישה מבחנים. חמש מעבדות אימה (עם הפרופסור הכי הכי מלחיץ/ נטפל/ יהיר באוניברסיטה שלי. הצילו), שתי עבודות מסכמות, אחת פרזנטציה, אחד תרגיל מחקר (סיימתי את הדיון, נשארו התקציר ותיקונים), שלושה תרגילים להגיש, בוחן אחד, חמישה מבחנים. לא יהיו מועדי ב'. זאת אומרת, אולי יהיו, אבל אני לא אהיה.

נמאס לי כבר מהתואר הזה. אני עייפה.

האמת היא שאני עייפה במיוחד באופן יוצא דופן. זה כנראה תערובת של כך שאני לא ישנה מספיק ועובדת יותר מדי, קצת עומסים רגשיים, ואולי גם כי הפסקתי לקחת את התרופה שלי (שאסור אסור להפסיק לקחת אותה). אני יודעת שזה ילדותי, וטיפשי. אל תעשו לי נו נו נו. רציתי לבדוק משהו. הבדיקה הוכיחה שטעיתי, והיום אבלע. בשבוע הבא אעשה בדיקת דם. עייפות מהסוג הזה היא דרישה של הגוף לתשומת לב, ואני מקשיבה.

להפרד זה לא כיף, אבל לפעמים זה בלתי נמנע.

בדרך אל הים הסברסים פורחים.

"אחרי הפרח יבוא הפרי", אני לוחשת לילדים. "אם יש פרי, אז בתוכו יושבים הזרעים. הנה תראו".

משהו נגמר ובתוכו משהו אחר מתעורר. 

ואחר כך: "תכתבו: מצב פנולוגי".

הלוואי ומצבי הפנולוגי היה פשוט כל כך.

היום ראיתי חבורת נערים עושים קפיצות בסקייט-בורד ונורא התחשק לי ללמוד גם. אני תוהה אם זו גחמה של רגע או שבקרוב אמצא את עצמי דוהרת על כבישי היישוב.

סקייטבורד זה קטע כזה של גיל ההתבגרות, נכון? לא יודעת. חברים שלי עשו כנראה דברים אחרים. לאח של הגר, שלמדה איתי בחטיבה, היה סקייטבורד. פעם כשהוא לא היה בבית נסענו עליו הלוך וחזור במסדרון של הדירה שלהם, וניסינו להרים אותו ליד בנון שלנטיות כזו של מגניבות. זה לא פשוט כמו שזה נראה. אחר כך, בכיתה ח' אני חושבת, התאהבתי (אהבה ממבט ראשון)  בסקייטבורדיסט שעשה דאווינים ברחבה ליד הגולפיטק. משום מה הייתה לי באותו רגע מצלמת פוקט וצילמתי אותו, תמונה כזו מטושטשת, שאפשר לראות בה דמות דהויה עם כובע מצחיה הפוך ואף סולד. לא ראיתי אותו יותר אפעם, חוץ מבלילות שבהם הוא חייך אלי בסגנון סדרת הספרים "הרומן הרומנטי". קראתי לו באיזה שם אמריקאי, שהלם את הספרים ההם. ג'ו, או משהו כזה.

מעניין למה אין גדולים שנוסעים על סקייטבורד ברחובות העיר. אל תגידו לי שהרולר בליידס הם הסקייטבורד של שנות האלפיים.  זה קונספט אחר לגמרי. (מרולר בליידס נפלתי פעם כל כך חזק, שאין שום סיכוי שאני אנסה את זה שוב).