~

אני לא יודעת איך הכל התחיל. אני ניסיתי לפתור איזה סיבוך כימי (כמה מיקרוליטר חלבון בריכוז 50 מ"ג למ"ל צריך להוסיף ל 5 מ"ל קוניוגאט כדי להגיע לריכוז 50 מיקרוגרם למ"ל? - התשובה היא 50 מיקרוגרם. הבעיה היא שאני לא מצליחה להבין למה).

ובעודי שוכבת על המיטה ועושה ערך משולש, לפתע שמעתי צווחות של אימה מצד השותפה שלי. היא צעקה לכלבה שלה "לא!!!!!" ויצאה בהסטריה מהמקלחת. "מה קרה?! מה קרה?!" שאלתי אותה. הצלחתי לשמוע רק  "הכלבה....התרנגולות".

אוי.

רצתי החוצה.

הכלבות שתיהן, בטוח שביוזמת השטן הקטן בדמות הפינצ'רית של השותפה שלי (שבטח עמדה ולחשה לגורה: היי בוס, תנשכי אותה. נו. תנשכי אותה" [זוכרים?] ) דהרו בעקבות התרנגולות.  הג'ינג'ית הקטנה אוגפה ליד הקיר של הבית, והגעתי למשוך אותה משם בדיוק בשלב הקריטי, שבו לא היה לה יותר לאן לברוח, והכלבות סגרו עליה מכל הכיוונים. צעקתי עליהן, הרמתי אותה ובדקתי. הכל שלם. אין דם. את אקה, התרנגולת החביבה עלי, מצאתי רחוק, מתחבאת בקצה השני של הגינה. כשהתקרבתי היא קרקרה אלי. בואי להציל אותי. באתי. הצלתי. שתיים בלול. השלישית חסרה.

השלישית חסרה. השלישית חסרה. "גורה, תעזרי לי כבר. נו. איפה השלישית?"

הגורה מכשכשת אלי ורצה הלוך וחזור אל שיח אחד. אני מתקרבת. תחתיו, ערמה של נוצות, רטובות מרוק.

אני שולפת משם את השלישית, ומצמידה אותה אלי לחזה. היא מתנשפת.

חיה. אני חושבת לעצמי. זה טוב. אני מרחיקה אותה מעט, לבחון. תחתיה, החולצה הצהובה שלי ספוגה בדם.

השלישית נשוכה. עשרות ניתוחים של תרנגולות בסמסטר האחרון מאפשרים לי להביט עליה לאט, בתשומת לב. להסית את הנוצות. לראות איך נחשפה רקמת השומן. השריר, והעצם. קיר הבטן שלם. גם העצמות. גם השריר נראה בסדר. רק  העור פשוט לגמרי, כמו חולצה שנקרעה. אני לוקחת אותה פנימה לסלון שלי, מניחה על השולחן. השותפה שלי היסטרית. "רק תראי שהיא לא נופלת", אני מבקשת ממנה, ורצה להביא חומרי חיטוי וקופסה גדולה מהמחסן.

אחר כך, השותפה שלי מבקשת לא להשאר איתה. היא לא מסוגלת לראות. "יהיה בסדר. לא לדאוג", אני אומרת לה, ולי וקצת לתרנגולת. אני מנקה את הפצע ובוחנת בתשומת לב. נצטרך תפרים, בזה אני בטוחה. הנשימה הפראית והפה הנפער להלחתה מדאיגים אותי. תרנגולות מתות בקלות מפחד, היסטריה או חום. אני מדברת לידה בלחש, ומטפטפת מים למקור הפעור שלה ומבקשת מהשותפה שלי לפני שהיא הולכת, להרים טלפון לוטרינר של היישוב. כבר יום שישי בצהריים, ואני מסופקת אם הוא יסכים לתפור תרנגולת עכשיו.

היא מתקשרת ומושיטה לי את הטלפון. אני מתארת לו את הפצע. שתי דקות לתוך השיחה הוא מבין שאני יודעת על מה אני מדברת. הוא אומר שממילא לא כדאי לתפור מיד. אני לא יודעת אם אני מאמינה לו, ובכל מקרה הוא שולח אותי לקנות רקמיצין כדי למרוח הפצע ולחכות ליום ראשון אז נתפור. אני חושבת שנדמה לו שלא נשרוד את סוף השבוע הזה. יכול להיות שהוא צודק, אבל אין לי זמן להתבאס מזה. אני מטפטפת למקור הפעור כמה טיפות של רסקיו, ורצה לבית המרקחת כי כבר שתיים בצהריים ואני מוכרחה להספיק לפני שסוגרים. זה לא רחוק. אני מגיעה מתנשפת, עם החולצה ספוגה בדם והשיער פרוע וכל זה, וכולם מרשים לי לעקוף בתור ולהסביר לרוקח הנחמד מה קרה ולקבל את המשחה ולאסוף בדרך חזרה עוד כמה איחולים מחוייכים מכמה אנשים. מה לעזאזל כל כך מוזר בלנסות להציל תרנגולת?!

אז בקיצור, עכשיו הפצע מרוח הייטב. חבשתי אותה עם סמרטוט ישן. הדלקתי לה מזגן. היא ניקרה קצת גרגרים ושתתה, וחירבנה יופי של חרבון (בלי דם!). יש לי חוסר וודאות תהומי אבל אני חושבת שאולי, אולי יש סיכוי, אולי בכל זאת נשרוד. אני מקווה. אני מודאגת וקצת עצובה.

והכי, אני לא מסוגלת לכעוס על אף אחת מכולנו, אולי רק על עצמי, שהרשתי להן להמשיך ולטייל להנאתן בגינה בשבועות האחרונים, להיות תרנגולות של חופש, מכרסמות עשבים וחופרות שלשולים כאוות נפשן. זו הייתה אידיליה, ואני סמכתי על ההתנהגות למופת של הגורה. על האיפוק הבוגר שהיא הפגינה לידי ועל הגודל המינאטורי של הכלבה של השותפה שלי (התרנגולות גדולות ממנה. לא חשבתי שהיא תעיז). הכלבות לא אשמות ואני לא אשמה, ולא יהיו אשמים כי נצלח את השבת הזו וביום ראשון נלך להתפר.

דוד שלי אומר:

כשתלכי לתפור אותה, תביאי

אורז מבושל

שקדים וצימוקים.

אני אומרת לו: תשתוק.

וצוחקת.

.

מטאפורה:

אני לא יכולה לכעוס כי גם בי

האיפוק רק כשאני משגיחה.

בזמנים אחרים,

יצרים קמאיים מתעוררים.

.

תחזיקו לנו אצבעות בבקשה.