~

אני כועסת עליו, שהוא אמר לי שאפשר לחכות עד יום ראשון

אני כועסת עלי, שהאמנתי לו, שלא הקשבתי לקול בתוכי שאמר "דחוף ועכשיו!".

עם פצעים פתוחים אסור אסור לחכות

ואני חיכיתי.

יום ראשון בבוקר.

על ערמת הנוצות שהובלתי לבית החולים הוטרינרי בבית דגן לא היה מי שיסתכל. מפתיע, איך כל דבר שהוא לא כלב או חתול (או סוס) הופך להיות "אקזוטי". שלחו אותנו משם למרפאה ברחובות. נסענו מהר.

"כל חי" היא מרפאה מדהימה. זה ברחוב בנימין. המרפאה ענקית, מצויידת בכל מה שרק עולה על דעתכם. הרופא שם מקסים, ומבין גם בחיות "אקזוטיות" כמו תרנגולת נגיד, אבל גם בנחש ששכב חולה בטרריום על הרצפה. הנחתי את התרנגולת על השולחן והוא שם כפפות והסתכל. אני לא רוצה להגעיל עם מה שראינו, אבל זה סוג של משהו שלא שוכחים כל החיים, אז בחייכם, דלגו שנייה על סוף הפסקה הזו.  כי קודם כל היה הריח. גל כזה של סרחון של בשר רקוב שנחשף תחת הנוצות. התרנגולת שכבה שם שקטה, כשהוא משך מעליה את הנוצות וגילה עוד פצעים במקומות שאני כלל לא ראיתי. מתחת לנוצות, שנפלו במשיכה קלה, נחשפה שכבה צהובה מבריקה של שומן וקצוות של בשר משחיר, והיה מן שקט כזה שנשמעו בו רק הנשימות של שלושתינו. במקום אחד הוא הראה לי איך הצלע חוררה את הבטן, ורימות של זבובים זחלו פנימה והחוצה, אוכלות את התרנגולת שלי בחיים.

לתרנגולת גוססת אין קולות של כאב אבל יש עכירות של מוות בעיניים.

הרדמנו אותה. ססאמק. למה אני צריכה ללמוד את הלקחים שלי על חשבונם של אחרים?!?!

עם או בלי קשר, אתמול בלילה הקאתי, ועכשיו כבר צהריים ועדיין כואב לי הגרון.

משהו שם היה חומצי במיוחד ואני מרגישה כאילו שרפו לי את הושט מקצה לקצה.

אני עייפה וחלשה.

אוף.

איזה מציאות מחורבנת.