5/2005
צמאון הלילה הזה
הלילה אני צורך.
אני הולכת עם הכלבה ברחובות החשוכים והיד חסרה, ולחישת הקול וצחוק על משהו שקרה והמהומים של שיר בשני קולות. אחר כך, בבית, אנחת רווחה נוכח השקט שחזר וחיבוק גדול והתרפקות של גוף, כולם אינם. במקומם, אני מתפשטת לאט ונפרשת ונמתחת כמו סדין של כותנה. במיטה הגדולה יש מקום להמולה פרועה אבל יש בה רק מחשבות געגוע ליחד, צימאון ושינה.
ויחד עם זה
אני פוחדת קצת.
ממה?
לפגוש. להכיר. להתאהב עכשיו.
הנה לכם טרגדיה:
לפני טיולים ארוכים אני כזאת. אני פתאום מסתכלת דרך עדשה של מסע ובריחה, והיא מעוותת את תמונת המציאות שלי למשהו שראוי להתרחק ממנו, להתנתק ממנו, לנסוע מפניו לקצה השני של העולם, ואם אפשר אז לאי בודד, לזרועותיו של איש כמעט זר. לפני מסעות אני פתאום מתרחקת מכל דבר שיש לו ריח טוב, והוא כאן. מכל דבר שעשוי לקשור אותי, לגעגע אותי, לייסר אותי שם.
לך יש ריח כזה.
|