~

לכל אחד יש נקודה אחת בכל עין, שבה מתחבר עצב הראייה לגלגל העין. אין שם קולטנים של ראייה (לא קנים וגם לא מדוכים) וכולנו עיוורים שם. כן, גם ברמה הפיזיולוגית כולנו קצת עיוורים(אין צורך להזכיר את הרמות האחרות, נכון?).

במקומות של העיוורון אפשר לראות את כל החלומות.

לא ראיתי את כל הסרטים שביים קים קי דוק, אבל בשניים האחרונים הוא כובש לו לאט חתיכה גדולה מהנקודה העיוורת שלי. גם בגלל הצילומים המדהימים (וכל מי שראה את   "אביב, קיץ, סתיו, חורף… אביב"  יסכים וודאי), וגם כי הוא מדבר בשפה של מחוות פשוטות, שמצליחות לחדור לי דרך העיניים למחשבה ולקנן שם ימים ארוכים. לא מתוך זעזוע, או אימה, או פחד, כמו בסרטים אחרים, אלא מתוך אנושיות פשוטה ו, כמו שגידי אורשר אומר - בגלל שיש לו שפה קולנועית שהיא פיוט.

IRON 3 (זה שם הסרט, על שם מחבט גולף) יגיע בקרב לקולנוע לב. אני שולחת אתכם אליו לא בגלל שהוא זכה ב- 4 פרסים בפסטיבל ונציה 2005, אלא בגלל שהוא מרתק, ומצחיק, ומפתיע, ומעורר מחשבה, כי הוא גרם לי לחייך כבר בדקות הראשונות, וגם לצאת ממנו עם חיוך מהורהר ולתהות, איפה עובר הגבול שבין מציאות ודמיון. סרטים כאלה אני אוהבת.

ב-"בקרוב" של קולנוע לב יכתבו:

"דרמה המספרת על נווד צעיר הפולש לדירות שבעליהן נעדרים מן הבית וממלא את ריאותיו בחייהן של משפחות זרות. בכל דירה הוא נשאר כמה ימים, "משלם על שהותו" בעבודות בית וממשיך הלאה. חייו משתנים כאשר הוא פורץ יום אחד לאחוזת פאר ומוצא בה אשה המבקשת להימלט מנישואים חונקים."

וזה, על פניו, הסיפור, אבל הוא הרבה יותר מזה. 95 דקות (קצר אבל קולע בול).

לחובבי הז'אנר וכל זה. (שלא תגידו שלא אמרתי).

ואני, אני אוהבת קולנוע (כמעט מכל הסוגים) ואני אוהבת טרום בכורה.