| |
~
|
כינוי:
מין: נקבה Google:
litos.mailתמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2003
כמו אישה מתעלסת.
במוצאי שבת נולד לי בית, והיום כבר יום חמישי.
הריתי וילדתי בית, ואני עייפה ומנוחמת כמו אישה מתעלסת: אפופה בריח מתוק של עור ונשימה, והיא בתוכו, והוא מתוכה, בורא אותה מחדש ונולד.
ובלילה אני מדברת עם הקירות. הם עונים לי. קולות שקטים. זמזום מקרר. פרפר לילה נחבט אל הקיר הלבן. הצבע על התריסים עוד לא התייבש. הם תלויים בחצר ובלילה החדר מואר כולו בבוהק חיוור של ירח. שניהם גדולים ולבנים וריקים. על השולחן מונחים ערימה של ספרים נבחרים, מחברת ועט. אני שוכבת, והמיטה קצת עקומה כי הרצפה שקועה. אולי בגלל זה אני לא ישנה. רק שוכבת, מסתכלת לתוך התקרה ומגלגלת מילים. כמה מחשבות מהדהדות שם בלילה בין הקירות. מזל שעוד אין שם מחשב. הייתם טובעים.
הכתיבה שלי בבלוג התמעטה, כי החיים שלי התגברו.
לא. זה לא נכון.
לכתיבה שלי אין נפח. היא מרחפת מסביב ובתוך או אולי אני בה. ואין לה מימד או קיבולת. הכתיבה היא זנבו של הזמן, וביחד הם מלטפים אצלי עור מפלסים בי קמטים ונקשרים בחוטי מחשבות וקצוות עצבים.
זהו זה. המחשב עוד חסר. בגלל זה הכתיבה שלי מתמעטת.
הכתיבה, אבל לא המילים.
גם עוד אין טלויזיה. זה כיף. אני שוכבת על הכורסא הירוקה ובולעת ספרים.
ואתמול - חנוכת בית. זה היה האירוע הכי נעים שארגנתי בחיים. בחיי. היה שם אוסף כזה של (כמעט) כל האנשים שאני אוהבת, מרוכזים סביב שולחן אחד בחצר. צוחקים. אוכלים. מדברים. וכלום לא היה חסר והכל היה בדיוק, והיה כיף כזה גדול, שאין לי בכלל איך לתאר אותו. ואין לי מילים לחיבה הזו, שנדמה שהרטיבה אותנו יחד עם הטל. האנשים פשוט הקרינו חום, מהסוג שמרגישים עמוק בתוך הבטן. וישבתי בתוכם וחשבתי לעצמי כמה אני אוהבת אותם, כל אחד בנפרד, ואיך ביחד הם מאירים את החצר כולה.
ובלילה אני מדברת עם הקירות. הם עונים לי. קולות שקטים.
הוא עייף, הבית שלי, הישן-חדש. עייף מאנשים שעוברים דרכו. עייף מקילופים של צבע, תיקונים ושיפוצים. הוא רוצה לנוח. גם אני. להתרפק בו ולהכיר בו פינות וקמטים. נולד לי בית. הריתי אותו וילדתי אותו ועכשיו הוא נושם לבד.
שליו, מחוייך. גם אני.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
