~

כבר אי אפשר אפילו להגיד "נאבק על חייו". מת. גם ספק הכוח, אבל גם הווינדואוז יצא מדעתו, כלומר, אי אפשר. הוא ינסה לגבות או לשחזר או להציל. באשר נפלתי נפלתי, נקווה שלא הכל אבד.

החדר בלעדיו ריק. החוטים התלושים מונחים על הרצפה, כמו מכונת הנשמה שנותרה בלי גוף.

וכל המילים שלי אינן. ואנשים זרים חופרים בהן. מחטטים בקרביי. בתמונות שלי ובמוזיקה שלי ובקבצים שלי... ונסעתי מהבית כדי לא להתייסר. העדרו של המחשב אמור היה להקל עלי להתרכז, ללמוד למבחן במקום לכתוב, אבל במקום זה אני מסתובבת בין החדרים כמו אמא שהילד נתלש ממנה כדי במקום אחר להאבק על חייו.

הלו. פרופורציות, אישה. מה קרה לך. נו. סה"כ, המסכן דולק כבר שלוש שנים כמעט 24 שעות ביממה, רוב הזמן מחובר לרשת שהחוליי זורם בה כמו הדם בעורקים שלך. ידעת שזה יגיע יום אחד. ידעת. נו בטח. וחוצמזה, שלוש שנים שלא עלה לך גרוש, לא התקלקל, לא חלה, ספג את המכות במאוורר המרעיש בשתיקה (רועמת). אז פעם בשלוש שנים מגיעה לו קצת תשומת לב, ונקיון, וסדר. יהיה בסדר. יהיה בסדר.  אפילו שזה יעלה לי ביוקר, שרציתי לחסוך לנסיעה. ממילא אין לי כסף לנסיעה הזו, אז מה זה כבר חמש מאות שקל לכאן או לכאן? שלא לדבר על טיפול עשרת אלפים לכחולה, שטרם עשיתי. (ספק כוח יעלה 190 שקל. גיבוי-פירמוט-שחזור-התקנה מחדש יעלו לי עוד 300 בערך). רציתי להגיד לו שגם אני מתפוררת, אולי אפשר להוריד גם אותי לאיזה D ולפרמט ואז להרכיב הכל מחדש, אבל שתקתי. אמרתי לו רק שנדמה לי שהדבקתי אותו בוירוס, והתעטשתי.

הוא חייך.

נ.ב.

אני לא רוצה לשמוע מאף קורא או חבר כזה או אחר, שהוא היה עושה לי בחינם.

תעשו לי טובה ותשתקו פשוט, טוב? תזמון נכון, יקירי, אין לו מחיר.

ולעוזר האישי שליווה אותי בפרפורי החיים האחרונים אמש - חיבוק גדול גדול. עוד נתחשבן על זה. תזכור.

16:15 - עדכון מאוחר:

מה שזה לא יהיה, הבנזונה חירבש לי את ה MY DOCUMENTS, כלומר, כמה שאורי לא ניסה, אין לו שום דרך לגבות שום דבר שהיה שם. הכל היה שם. ממש הכל. אתמול לפני שאיבדתי אותו הספקתי לגבות עוד כמה תיקיות, אבל בטח שלא הכל. נדמה לי שעשיתי גיבוי גדול באפריל, אבל אני לא בטוחה. אני קצת מודאגת.