~

הייתי יכולה להתרגל לזה.

להעדר המחשב, אני מתכוונת.

אבל לא בקלות.

ובמיוחד לא להעדרם

של אנשים

שהמחשב הוא החוט היחיד

שקושר אותי איתם.

.

אחר כך

שתי ביצים חומות לתוך צלוחית. פעם היו לי שש צלוחיות. נשארו רק שתיים. ביצים לעומת זאת, אספתי כבר תריסר. אחר כך לקשקש עם המזלג ולהוסיף תבלינים. בינתיים יגמרו הלחשושים והקפיצות, וישמע רק עוד תססססססססס כזה ארוך ונחשי, כשהעוד-מעט-חביתה שלי תסתדר לה בנוח במחבת. כדי לא להלחיץ אותה אני בינתיים מכינה את צלחת. סירות קטנות של גמבה. עיגולים גדולים של מלפפון מומלח. וצפתית של גד. או קוטג'. ופרוסה אחת של לחם במצנם. הכלבה נשכבת לפני המקרר, במקום שבו המבט אל התנור והאף אל הביצה. אני הופכת אותה בצוקהרה כפולה וסוחטת לימון על שתי כפיות סוכר ומים ונענע מהגינה ושותה את הבריאות הזו כמעט בבת אחת ומחייכת.

עוד לא קיץ ממש, אבל אפשר לשבת בחושך של הגינה ולאכול. אני מוכרחה לדבר קצת עם עצמי, אולי אפילו בקול. כי לשלושה שבועות אני חייבת ללמוד כמו זו שפעם הייתי. לשבת ולפתור תרגילים. לשבת ולקרוא ולהפנים. להתרכז. לזכור. לזכור. נו בחייך. לגמרי עיניין של החלטה. רק ארבעה מבחנים. זה הכל. תעשי אותם כמו תותחית. תראי להם מה זה. תכנסי באם-אמא שלהם. קחי עכשיו נשימה עמוקה ותתחילי לרוץ דרך השבועות הקרובים, כמו הנמר המסכן דרך טבעות האש. אחר כך, אני מבטיחה לך, אני פותחת לך את כל המנעולים, ותהיי חופשייה באמת, ותוכלי לנוח. ותוכלי לקרוא. ותוכלי לרוץ הכי רחוק והכי מהר בתוך שדות שהעשבים בהם גבוהים וכשתראי את האש תוכלי לברוח מפניה אל כל המקומות האחרים. בחייך, אישה. מספיק עם העצלות הזו, עם הויתור, עם הפרעת הקשב והריכוז שאין לך. תשבי על התחת שלך כמו פעם כשהיית קטנה, תשתי לימונדה ותלמדי. נו, תחליטי כבר שאת נכנסת בזה בכל הכוח. תתחייבי. תחתמי חוזה עם עצמך. תבטיחי לך משהו, נגיד, אם את מצליחה לסיים עד מחר את שבעת התרגילים ההם, אז בערב תקחי את הכלבה לטייל בפארק עד הים וחזרה, בלי להרגיש טיפה של רגשות-אשמה מסוג "אבל-אני-לא-יכולה-אני-צריכה-ללמוד". או שתלכי להצגה יומית. או סתם תישני את אחר הצהריים על הנדנדה עד שיתחיל החושך ואיתו התפילות של כניסת השבת.