~

על העצים התפוזים עוד ירוקים וקלמנטינות מתכתמות לאט. חכי עוד קצת, אולי בשבוע הבא, הן קורצות אלי. ואני מציצה בהן כל בוקר ומחכה. 
 
הנקניקייה אצלי לשבוע, והיא בגובה דשא ובאורך הגלות. חמודה כזאת. מתגנבת אלי לשמיכות בלילה למרות שאסור, מתחפרת ומתכדררת לתוך עצמה. אחר כך היא נרדמת, מדברת תוך כדי שינה ורצה.
 
כל מי שנרדם הוא חלש וטוב.

זו אני מתחת לעץ האגוז הגדול. נלוש צלמה. אני ישנתי.

ואתמול בא אלי המקשיב שלי. ישבנו באור מרצד של נרות, שתינו תה עם נענע מהגינה ודיברנו שעות.

המקשיב הציל פעם את חיי, על הר בנפאל. היה גבוה מדי ושלג מדי ואני הייתי חולה וחלשה ומותשת, והייתי לבד. לגמרי לבד, עד שפתאום הוא הופיע.

והוא ליווה אותי למטה בשבילים מתפתלים, וסיפר לי והקשיב למלמולי השפתיים הסדוקות שלי (כוויות של קור).  אני לחשתי - והוא הקשיב, כאב וחולשות ופחד. וההקשבה הזו שלו כילתה אצלי את המילים, השכיחה ממני את הגוף הפיזי המתמעט (לא אכלתי חמישה ימים) – ונסקה איתי למקומות של רוח ולב.
פעם עוד אכתוב כאן את הסיפור כולו.
הוא אומר שהוא לא עשה כלום. רק הקשיב וסיפר לי סיפורים, כדי להסיח את דעתי. זה הצליח. קצת כמו באלף לילה ולילה. כל סיפור הוביל לסיפור אחר. ואני לא יכולתי להתמוטט שם פתאום.השיחות שלנו היו הרגליים שנשאו את חורבות הגוף הזה לקטמנדו.
 
אז אתמול דיברנו המון, אני והמקשיב שלי. על כל הדברים בעולם. על השנה שהייתה, על זו שתהיה. על הבית ועל ההורים ועל האהבה. גם על שחר. על הבריחה הזו שלי ממנו.

 (הסיפור כולו נמצא כאן וממשיך כאן ולא מזמן כאן.)

"זה לא משנה למה הוא התקשר בפעם הראשונה. העובדה היא שהוא ממשיך, וזה סימן שיש שם משהו, באוויר." ככה המקשיב אומר.

והוא צודק כנראה. יש שם משהו, באוויר. גם כשהוא פרוס על פני שנים. גם כשאני מנסה להשקיע אותו, להחזיר אותו פנימה- למקום ולזמן האחר שהשארתי מאחור - הוא צף ועולה בי, כמו גוון אדום על פנים של מבוכה.

אז מספיק להחניק. התקשרתי אליו. הוא שמח- ואני, תדירות גלי הקול שלו דרך חוטים, מרעידה אצלי את עור התוף ומתפשטת. מסמרת, מברווזת את העור. ומספיק כבר לפחד מהרעידה הזו.