~

את לא אשמה, את שומעת?! את לא אשמה.

את לא אשמה. כולם (חוץ ממך) יודעים, ולא מפסיקים להגיד שאת לא.

את לא אשמה. בעצם גם את יודעת.

אבל הידיעה שבראש שלך  מקיפה את עצמה בקירות של זכוכית ודרכם היא מביטה, כמו צוללן על מצולות האשמה, והם כהים וחשוכים ומצחינים. והיא יודעת שיש לה אויר אבל משתנקת. משתעלת ונחנקת. זה קורה לה לאט.

קודם השאיפות נעשות רדודות והפחד משתלט. אחר כך מתחילה הסחרחורת של חוסר החמצן והפאניקה: היא נחנקת לאט. היא תמות. משם זה כבר עניין של שניות.

הפנים מתחוורות. מכחילות. עילפון ואבדן. עוד כמה רגעים והנה הידיעה מרחפת לאט, יפה ורפויה וחסרת משקל בעיסת האשמה הכהה, ומתוך המעמקים והחושך היא צפה להרקב בפני. בפניכם. להסריח את האויר בריח עבש.

אני רוצה להתעורר מהסיוט הזה.