~

טוב. זה ללא ספק היה היום הקשה ביותר בחיי. נפשית, זאת אומרת. הכי איום ונורא וקשה. 

בדרך כלל אני חזקה. כשחזקות נופלות, הן נופלות חזק. הכי חזק. כזה שמשאיר סימנים כחולים במקרה הטוב, ומרסק את כל העצמות במקרה הרע.

לאור העוצמות של הכאב וחוסר האונים והאשמה (אני לא אשמה) והכעס והקללות והתפילות והצער שחורר לי את הלב, והלילה נטול השינה וכל מה שעבר עלי ואין לו שם - ולאור העובדה שהכל טרי מדי, עוד חם, (מהסוג שאם מתנפלים עליו כאב הבטן מובטח )- אני אספר הכל בתקציר ובגוף שלישי. טוב?

טוב. (כאילו יש לכם ברירה).

1. ליתוס עברה דירה לבית החדש, בהסכמתם (ולשמחתם) של היורשים החוקיים - אבא שלה ואח שלו, "רב החובל".

2. לפני חצי שנה בערך אמץ רב החובל, גבר גרוש ומבוסס היטב כלב קטן (בלודוג צרפתי, אם אתם מתעקשים) מצער בעלי חיים. השניים היו צמד בלתי נפרד. רב החובל העריץ את היצור הכעור ולא נפרד ממנו לדקה.

3. טוב. לדקה אולי כן. כי יום אחד של קיץ רב החובל יצא מהאוטו לקנות כמה דברים, והשאיר את היצור במכונית. הנ"ל התרגש מהאירוע והשתולל כל כך עד שהסתבך איכשהו עם הרצועה ונחנק למוות.

4. רב החובל היה שבור. לאחר תקופת אבל ארוכה, (שיכול להבין רק מי שאיבד פעם משהו יקר לאין שיעור ויכל להאשים רק את עצמו), רב החובל הביא (שוב מצער בעלי חיים) את הנקניקיה. כלבה מקסימה ומלאת אנרגיות שמלאה את כל עולמו.

5. ביום חמישי רב החובל נסע לחו"ל. הוא ביקש מליתוס להשגיח על הנקניקיה לחמישה ימים. "שתהיה בחצר", הוא אמר. "ותישן בבית". "רק עשי לי טובה, שימי איזה רשת על השער, שלא תחמוק מתחתיו".

הנקניקיה, כפי שכתבתי לא מזמן, נמוכה מאוד וארוכה מאוד. בייגלה כזאת. נו. תחש. אלופה בצייד חפרפרות, עכברים ובהשתחלות למחילות וחורים צרים. יש לה שמיעה מעולה ואף ארוך ורגיש. היא גם היפר-אקטיבית. ומותק אמיתית.

6. רב החובל נסע. הנקנקיה וליתוס עשו כל ערב ערבי בנות משגעים והיה כיף נורא. יום אחד הן אפילו הלכו לבקר את פוקי. ובבית החדש ליתוס הקפידה תמיד לשים את הרשת על השער, והכל נראה מעולה.

7. עד שיום אחד (אתמול) ליתוס חזרה מהעבודה וגילתה שהנקניקיה איננה. השער היה נעול, הרשת הייתה מונחת, והנקנקיה נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה. ומחר (כלומר היום) רב החובל צריך לחזור.

8. זה היה אתמול. אני לא אכתוב שוב איך זה הרגיש לי, כי כשאני כותבת אני חווה ואני לא יכולה לחוות את זה שוב. זה היה נורא. (אם אתם מתעקשים אפשר לחזור לאותיות הקטנות בפוסט זה, או בעידכון של אתמול).

9. ובלילה לא ישנתי. ובכיתי הרבה. ממש. עם יבבות כאלה של כאב ורוק שמרטיב את הכרית. והבית היה חשוך ושקט, ולא הצטלצלו הדיסקיות על הקולר. וכמו כדי להתריס חתול אחד שמן אכל לה את האוכל וגרגר.

10. והיום בבוקר אחותי באה מהמושב. תכננו ללכת להביא לי נובחת, אבל לא הייתי מסוגלת. "בואי נתקשר לצער בעלי חיים", היא אמרה לי. "אולי מישהו מצא אותה והביא אותה לשם".

"תתקשרי", אמרתי לה. "אני לא מסוגלת". היא התקשרה.

11. הנקנקיה הייתה שם. כמו סוף צפוי מראש של סרט של וולט דיסני. ודווקא בגלל זה לא הסכמתי להאמין עד שלא ראיתי אותה בעיניים. כלבה מפגרת מקסימה שכמותה. 

12. איך היא יצאה מהחצר זו עדיין  תעלומה. בדקתי את הגדר לכל אורכה ואין שום פרצה. הנקניקיה אמנם כלבה תזזיתית וחובבת מחילות, אבל היא לא ביוֹנִית, ולמרות זאת אין לי שום צל של מושג קלוש. בכל מקרה, היא יצאה לה לטייל. מישהו ראה אותה משוטטת והתקשר למספר שעל הדיסקית. זה היה המספר של צער בעלי חיים. הם אספו אותה וידעו שהיא שייכת לרב החובל, אבל לא הצליחו לאתר אותו (נו בטח. הוא היה על מטוס בדרך ארצה!). הנקניקיה בלתה אצלם לילה ואז שבה אחר כבוד לחצר. שם לא נפרדה מעיני הבולשות עד שבשבע בערב הופיע רב החובל לקחת אותה.

13. הסיפור סופר. הוא אמר שהוא מצטער. אני שתקתי. "אני לא שומרת יותר על אף חיה של אף אחד", לחשתי לו. "טוב", הוא אמר. והוקל לי, כי הכל בא על מקומו בשלום.

14.  ועכשיו הבית שוב שקט. אני יכולה לשבת בחצר ולהביט אל תוך החושך, ולהשאיר פירורים של לחם יבש לציפורים ושמנת לחתול השמן. הוא בא. כבר אין לו ממי לפחד.

15. אבל לא לזמן ארוך. ליתוס לא יכולה ככה. ולמרות שעכשיו היא קצת בטראומה מהחוויה המזעזעת, זה יעבור והחצר תתמלא בורות וצעצועים לעוסים ושמחה של אושר ואהבה.

וזה כל הסיפור כולו.

ולכם (אתם יודעים)- תודה. אני אוהבת אתכם, שהייתם איתי באפלה ההיא. שהעיניים שלכם הבריקו והידיים שלכם ליטפו. אני אישה חזקה, אבל כשחזקים נופלים - הם נופלים חזק וכואב. ולא הושטתי יד שתעזרו לי לקום, כי ידעתי שספוגה כולי וטובעת, אני כבדה מדי בשביל הידיים שלכם הטובות. מהמצולות האלה רק אני יכולה לקחת נשימה עמוקה, ולצוף. אבל לא יכולתי.

אז רק צעקתי כאב וידעתי שיש מי ששומע.

וזה המון.

המון המון.

תודה.

נ.ב.

עשו לי טובה: אם יש לכם כלב או חתול, תרשמו לו (עכשיו. עכשיו. לא מחר) בטוש כזה שלא יורד, את השם שלכם, והטלפון. ככה. על הקולר. אל תחכו למחר לקנות תגית שעלולה ליפול.

אפילו אם הם אתכם תמיד, ואין שום סיכוי שהם יעלמו.

שיהיה, אתם יודעים. לכל צרה שלא תבוא.

עשו לי טובה.