אני כועסת עלי שאני מגיבה ככה. אלוהים, כמה חלשה אני צריכה להיות, שזה מביא אותי לבכי. אמא שלי אומרת שהגיע הזמן שאני אפסיק לדאוג לכולם ואתחיל לדאוג לעצמי. השכן שלי אומר שאני חייבת להפסיק להיות כזאת טובה מדי. העולם בועט לי בפנים ואני אומרת סליחה ומתייצבת שם כדי לחטוף עוד אחת, כי אולי זה יקל עליו, על העולם, ולי כבר כואב במילא, אז מה זה כבר משנה. זה משנה.
בכי ספונטני באמצע הופעה מעולה זה סימן לא טוב. זה לא רק העניין האחרון. זה בכלל, החולי המחורבן הזה, ההקאות. הנפיחות, העור. חוסר היכולת לנהל שיחה. הבדידות כשבין אנשים. אני נדמית לעצמי ריקה מתוכן.
רווח בין אותיות שלא נכתבות.
נדמה לי שאני בפתחו של דכאון. זה קרה לי פעם אחת בחיים, וזה היה מפחיד נורא ותהומי נורא. אני לא רוצה להיות שם שוב ואני לא יודעת ואני לא מצליחה לרוץ יותר מהר מחוסר האונים הזה.
אלוהים, כמה חלשה אני צריכה להיות, שזה מביא אותי לבכי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
