~

המקום: בית ישן, ישוב קטן.

הזמן: אחר צהרים אחד לפני ארבעה שבועות.

טלפון מהשותפה שלי מודיע על כלבה עם חמישה גורים. היא מבקשת להביא אותם אלינו, עד שיסיימו לינוק. או אז - תמצא להם בתים, או תיקח אותם ל"תנו לחיות לחיות". אני מהססת. זה נשמע לי יותר מדי, שמונה כלבים בבית אחד. אבל חמישה גורים, ברחוב.... היא אומרת לי: זה רק לשבועיים. שבועיים וזהו. אני אומרת: שבועיים? בסדר. שבועיים. הגיוני. נעשה מעשה טוב, של הצלה. יסיימו לינוק ויועברו ל"תנו לחיות לחיות". יופי. 

המקום: בית ישן, יישוב קטן.

הזמן: שבועיים אחר כך.

"הכלבים עוד לא סיימו לינוק. דרושים עוד כמה ימים", אומרת השותפה שלי.  בשבועיים האלה הכלבה האם מתגלה כשטן קטן. היא כובשת את השליטה בחצר, נובחת בטירוף על כל מי שעובר ברחוב, נושכת את כל מי שמתקרב למחסן. אני שונאת אותה. לראשונה בחיי אני שונאת כלב, ואני שונאת את עצמי על זה. אחר כך אני ממלמלת שזה בסדר. אי אפשר לאהוב את כולם, ובטח שלא לגור עם כולם, אבל אני לא לגמרי משתכנעת. אני אומרת לשותפה שלי שאני ממש לא סובלת את הכלבה. היא אומרת לי שהיא דווקא חושבת לאמץ אותה. אני אומרת לה שאני לא רוצה לחיות עם הכלבה הזו. היא אומרת שהיא בעצמה עוד מתלבטת. בכל מקרה, מחליטים שהגורים יישארו עוד שבוע, עד שיוכלו לאכול בכוחות עצמם.

המקום: בית ישן, יישוב קטן.

הזמן: לפני שבוע (שלושה שבועות אחר כך).

הגורים כבר לא יונקים, אי לכך מחרבנים במלוא המרץ. המחסן נראה כמו הצרות שלי. הזבובים חוגגים. הכלבה נובחת. הכלבה שלי לא יוצאת מהבית מחימת האימה. העברתי לה את כלי המים פנימה אחרי שגיליתי שהיא הפסיקה לשתות כי כלי המים בחצר נכבש. לחזור הביתה מטיול הפכה להיות משימה של משיכות ושכנועים והתחננויות. לא כיף. ביום שישי דוד שלי (אורח וגם בעל בית) חוטף נשיכה. הוא לא מתרגש, אבל אני כועסת.

"מה עם הכלבים?" אני שואלת את השותפה. "לוקחים אותם ליריד האימוץ בשבת?"

לשותפה יש מבחן ביום רביעי. אין לה זמן. "אם הם כל כך מפריעים לך", היא אומרת לי, "קחי אותם". "ובכל מקרה, את הכלבה אני רוצה לאמץ, אז היא נשארת".

אני כועסת. אין שום משמעות להבטחות שלה. שבועיים הפכו לשלושה. שלושה הפכו לשלושה וחצי, ועם הכלבה-מפלצת הזו אני לא מתכוונת לחיות באותו בית. אני אומרת לה: שותפה, בבית הזה הכלבה הזו לא תגור. אם את רוצה לאמץ אותה, את תצטרכי למצוא בית אחר.

השותפה כועסת עלי. "את הבאת את התרנגולות אפילו בלי לשאול!". זה נכון, אבל זה לא אותו דבר, הן סגורות בלול שלהן, ולא ממש תוקפות את כל מי שבסביבה, וגם לא מרעישות בלי הפסקה וחוץ מזה, אם היא הייתה אומרת שהן מפריעות לה ושהיא לא סובלת אותן, הייתי אמנם עצובה- אבל תוך שנייה הייתי מעיפה אותן.

אנחנו מסכמות לדחות את הקץ ליום רביעי. "אחרי המבחן שלי", היא אומרת לי, "יגמרו לי המבחנים, יהיה לי זמן, אני אטפל בכל נושא הגורים והמחסן". "טוב". אני אומרת לה, וחיה עם זה ושותקת. שוב אני מוצאת את עצמי "חיה עם זה ושותקת", למרות שזה עושה לי רע. אני מעבירה את כלי העבודה מהמחסן החוצה. שק האוכל של התרנגולות מונח בחוץ (זה לא טוב. הלחות גומרת אותו), ואני נמנעת מלהיכנס לשם, או להזכיר את הנושא. עד יום רביעי. עוד מעט יום רביעי. תיכף יום רביעי. הנה.  

המקום: אני בעבודה.

הזמן: יום רביעי. לשותפה היה מבחן. אחותי נוסעת לבית חולים כדי ללדת.

אני מתקשרת לברר מה קורה בבית. "מה עם הכלבים?", אני שואלת אותה.

"אני הולכת להצגה", היא אומרת לי. "מחר אטפל בזה", היא אומרת באדישות. אני יוצאת מדעתי.  דייייי. מה אני, בית מחסה?! לא רוצה לגור עם שמונה כלבים. לא רוצה לגור גם עם שלושה כלבים. כלבה אחת זה מעולה, ואם יש לי שותפה והיא באה עם חתול, אז בסדר. ואם השותפה הזו מביאה גם כלבה שהיא מצאה ברחוב, אז נו, אני יכולה לחיות עם זה, אבל עכשיו עוד כלבה? עם גורים או בלי גורים - לא רוצה. לא מסכימה. זהו. דיי. נשבר לי הזין.

רביעי יום מטורף. חם. אני מדריכה בחוץ בשמש מתשע בבוקר עד חמש בערב. מהעבודה אני נוסעת להורים להתקלח, משאירה את הרכב ונוסעת אתם ליולדות בהדסה.  יש לי אחיינית. אני דודה. אחותי מהממת. גיסי מותק ושוב אני בוכה, הפעם מהתרגשות, בחושך של המכונית. אנחנו מגיעים למרכז מאוחר, אני מבקשת מהם לעבור בדרך להביא את הכלבה שלי ולישון אצלם. מחר בתשע בוקר אני שוב צריכה להדריך יום שלם. חם מדי לקורס המדריכים הזה, אבל אני המדריכה היחידה, והזמן קצר.

ביני לבין עצמי אני חושבת, שבטח מחר הכל יסתדר. אני אחזור והכלבים לא יהיו שם, והמחסן יהיה נקי והשקט יחזור. כבר אמרתי שאני נאיבית? אני נאיבית.

המקום: אני בעבודה.

הזמן: יום חמישי (אתמול). 

טלפון. "מה עם הכלבים?"

שותפה: "מחר יום שישי, ואז אני אקח את הגורים ליריד אימוץ. בשבת יש עוד אחד, אז מי שלא יימסר בשישי אחזיר אותו הביתה, ואקח אותו בשבת, את הכלבה החלטתי לאמץ". 

ואני מה? כלום ככל הנראה.

כשאני מגיעה היא לא בבית. אני מתקשרת אליה ואומרת לה: "שותפה, נשבר לי הזין. כבר חודש עבר. תקחי את הכלבים ותעיפי אותם. אני לא מוכנה שזה ימשך. מחר בצהרים הכלבים לא יהיו פה, ואם הם יהיו פה אני אישית אקח אותם מפה".

שותפה: "מה קרה? "

אני: "שום דבר. נמאס לי מהסחבת הזו. אמרת שבועיים. אחר כך שלושה. מחר יגמרו ארבעה. דיי. נגמר. מחר זה נגמר."

שותפה: "אני אחזור הביתה ונדבר על זה".

אני: "אין מה לדבר על זה. זה סגור מבחינתי. אני לא מוכנה לגור בבית עם הכלבה הזו. שלום".

כואב לי הראש. אני מותשת. פיזית ובעיקר נפשית. שורפות לי העיניים. אני בולעת כדור, סוגרת את הבית, מדליקה מזגן  והולכת לישון. אני לא שומעת אותה נכנסת.

המקום: בית ישן, יישוב קטן.

הזמן: שמונה בבוקר.

השותפה שלי מעירה אותי בדפיקות עקשניות על הדלת. "אני רוצה לדבר איתך לפני שאני יוצאת", היא אומרת.

ססאמק. אני קמה. אני עייפה, מכינה קפה ומתיישבת בסלון ושותקת.

השותפה שלי מתחילה לירות ארס. אני לא אגיד לה "נשבר לי הזין". היא לא מוכנה שידברו אליה ככה. היא רוצה לאמץ את הכלבה. אני לא הולכת לקראתה בשום דבר. אין פה שותפות. אני לא יודעת להתפשר. אני לא מתנהגת כשותפה שווה. לא שאלתי אותה כשהעברתי את המערכת שלי מהסלון לחדר שלי. כשאישכברלאשלי היה, הוא ישן פה הרבה והיא בלעה ושתקה (איזה בלעה ואיזה שתקה. היא הייתה מגעילה אלי ואליו בכל דקה שיכלה, ובסוף הצליחה ובאמת הפסקנו לבוא לפה). אני לא שוטפת כלים מיד בתום הארוחה (נכון. אני שוטפת כלים אחת ליום, מטונפת שכמותי), כשיש לי מבחנים גדולים אני דוחה את נקיון הבית (נכון. גם היא), ועוד כהנה וכהנה. בקיצור, היא מסכנה ואומללה ואני רודנית איומה. חבל שהיא לא רואה את השערות שהיא משאירה במקלחת, את השבועות שבהם היא לא רוחצת כלים, את המיקרוגל שעמד שבועות מטונף אחרי שהיא פוצצה בו משהו, ועוד כהנה וכהנה.

אחר כך היא המשיכה וסיפרה איך היא תיכשל במבחן שהיה לה ביום רביעי בגלל כל הסיפור הזה. בגללי.

"את ייצרת את הסיטואציה והבאת את עצמך למצב הזה", אני אומרת לה. "את הבאת את הגורים ואת השארת אותם כאן ולו היית לוקחת אותם לפני שבועיים, לא היתה לך שום בעיה עם המבחן".

"אני לא יצרתי את הסיטואציה. אין סיטואציה. את הופכת את זה לסיטואציה!!", היא אומרת לי.

"כי לי זה מפריע! " אני עונה לה. "והמבחן שלך? מה אני אגיד לך, נכון, אני אשמה, והמצפון שלי ממש מתייסר".

"אה, אז עכשיו אנחנו ציניות ומרירות?" שואלת אותי נפשה הפסיכולוגית ומוסיפה: "הכל קשור. הכלבה היא רק ייצוג לכל השאר". אני מסתכלת עליה ומחייכת. דיבור של סטודנטית לפסיכולוגיה. עשי לי טובה.

"שותפה", אני אומרת לה, " אין לי בעיה איתך. יש לי בעיה עם הכלבה. כל השאר לא רלוונטי מבחינתי. אני חושבת שכל דבר שאת אומרת שמפריע לך  - אני כן עושה כמיטב יכולתי ללכת לקראתך. את לא חושבת ככה? אז יש לנו בעיה. את מצפה שאני אלך לקראתך ואחיה עם ייצור שגורם לי חוסר נוחות בבית שלי. אני לא מסכימה. יש דברים שי אפשר להתפשר בהם. את רוצה את הכלבה - ואני לא מוכנה לחיות אתה, אז כנראה שלא נחיה ביחד. בסוף אוגוסט נגמר החוזה."

"את מתכוונת לעזוב?" היא שואלת אותי.

"נראה לך?", אני אומרת.

"בסדר", אומרת השותפה. אם כך אז תודיעי להורים שלך (בעלי הבית הזה) שאני לא מאריכה את החוזה. אבל עד סוף אוגוסט הכלבה והגורים יהיו כאן, ואת לא יכולה להכריח אותי להוציא אותם. אז כדאי לך להתרגל לזה.

המקום: בית ישן, יישוב קטן.

הזמן: עכשיו.

כנראה אין לי מה לעשות. משפטית, חוזית, עניינית - כנראה שאין לי מה לעשות, וגם להורים שלי, הלא הם בעלי הבית, אין כל כך מה לעשות. כי גם אם יוציאו מכתב מעו"ד שדורש להעיף את הכלבה והגורים מהבית, זה לא יהיה מהיום להיום ועוד שלושה שבועות אני טסה ממילא, כך שחבל על המאמץ. כשאני אחזור, הסיפור הזה כבר לא יהיה.

וכך הפסדתי במערכה, אך לא בקרב. אבל יש עונש על הפסד המערכה הזו, ועל הנאיביות, ועל זה שנכנסתי  לסיטואציה מראש, ועל זה שחשבתי ש"זמני" יכול להיות באמת זמני. העונש הוא לחיות את שלושת השבועות הקרובים כמו שהם, באווירת שנאה הדדית, באסה כללית וכוננות ספיגה מתמדת.

אני מתקשרת לחבר הכי טוב שלי. הוא אפעם לא גר עם שותפים. הוא גר עם זוגתו כבר כמה שנים, אבל הוא קול ההגיון. הוא אומר לי: זה מבאס, אבל זה קורה. אני צריכה להפסיק לקחת את זה כל כך קשה. זה בסה"כ סיפור פשוט על שתי בחורות זרות שלא יגורו יחד, וטוב שהן לא יגורו יחד, וזה הכל. אבל זה יותר עמוק מזה. כל הסיפור הזה ערער אותי לגמרי. כי אולי אני באמת נוראית כמו שהיא אומרת. אולי אני בלתי נסבלת. לא מתחשבת. אולי אי אפשר לגור איתי. אולי אני שונאת כלבים ואין בי רחמים ואין לי לב ואני גסה ואגרסיבית וסוציופטית  וחסרת סבלנות. חדר המראות המעוותות שהיא בונה סביבי מראה לי אותי אחרת, ואני כבר לא יודעת מי אני בעצם, למה בכלל להאמין.

וכל הזמן אני בוכה וכואב לי הראש ואני רוצה לישון ואני רוצה, אבל לא יכולה לבוא ולהשבית את כל האושר המשפחתי של מחלקת יולדות בהדסה אז אני נשארת בבית,  ואני כבר לא יודעת מי אני בעצם, מה אני אהיה, או למי בכלל להאמין.