~

אני שוכבת על המיטה והבית שקט וריק והידיים שלי פרושות רפויות, מתמכרות לליטופי הדממה הזו, להתמלא בה, להתמתח בה, להתמסר אליה. הגוף שלי מקומט מהסדין והשמש נמוכה והמזגן דולק. כשהיא איננה שומעים כאן רק אוושות של רוח בעלים וזמזום עקשני של מחשבות. קליעים של כעס משאירים גלים של הדף ברשימת המשימות האקדמיות שלי, מרעידים חיוך שעלה בי ושוקעים אל תוך הרהורי המסע והרהורי השיבה ממנו.

פעימות של מטמורפוזה צריך לקרוא לפעימות הלב השבטיות האלה. הקיום כולו מתערער, מסתער כמו הוריקן, פרוע ואלים וחסר הבחנה, וכל העוגנים - הלימודים, העבודה, הבית, כולם נתלשים בבת אחת ומשאירים אותי נהדפת, מוטחת, מחפשת אויר במטחים הרטובים של חוסר האונים והפחד בתוך איזה ריק שאין לו קצה, ואין בו אור ואין בו יבשה.

(צילום:Skip Brown, ל - National Geographic )

אבל את לא תטבעי.

את לא תטבעי בסערות האלה.

הן יעברו מעליך. הן יעברו דרכך.

הן ישכֶּחוּ וישָכּחוּ. 

אין חופש מוחלט יותר. אולי לעולם לא יהיה. בלי עוגנים לא יהיה מקום שהוא רחוק מדי או דמיוני מדי. ותוכלי להפליג לכל מקום שנושבת בו רוח טובה, שהשמש בו בוערת, שההמולה שלו פראית ושזופה, שהשקט בו מערסל והידיים בו מחבקות.

פעימות של מטמורפוזה צריך לקרוא לפעימות הלב האלה.