~

במסלול הטיול הקצר, ממש מול הבית שלי, מצלמים סרט.

"מסלול הטיול הקצר" זה מושג שרק בעלי כלבים יכולים להבין, אז אני אסביר:

יש את המסלול הרגיל, הארוך (לגינה הגדולה, פיפי במדשאה הקטנה, הצצה בתיבת הדואר, ריצת טירוף בארגז החול, הברחת חתולים ליד הצפרדע, נזיפה, קשירה והביתה דרך הרחוב היפה עם הבתים הנטושים) ויש את המסלול החלופי, הבינוני (חוצים את הכביש, חוצים את השדה, מטפסים למצודה הצלבנית, פיפי בדשא של המצודה, זינוק אל הרחוב וחזרה דרך הסמטה שמאחורי המכולת) ויש את המסלול הקצר, השמור לטיולי "נו בסדר", וגם ל"אני חייבת להוציא אותה לפני שאני הולכת" וגם לבוקר, שאפעם אין בו זמן. במסלול הקצר חוצים את הכביש וחוצים את השדה, מקיפים את המפלגה וחוזרים דרך הכיכר. אם הגורה קשורה ואני ממהרת זה לוקח חמש דקות. אם היא משוחררת אז זה לוקח המון, כי בשדה יש המון ריחות, וצריך לעצור ליד כל גבעול ולבדוק כל תלולית של אדמה, ולפענח את כל המסרים הסודיים של כל הכלבים האחרים שהיו שם קודם. אם יש שם עוד כלב, זה בכלל תענוג, כי הגורה מתרוצצת סביבו בגמלוניות פראית מסורבלת, כזו מהסוג השמור לגורים שהגוף שלהם כל כך גדול עד שהוא בלתי נתפס אפילו להם בעצמם.

אז במסלול הטיול הקצר, ממש מול הבית שלי, מצלמים סרט, ואני לא שמתי לב. כלומר, כבר איזה שבוע מאז שהתחילו לחנות כאן המון מכוניות, ומשאיות, ואנשים מסתובבים, ושלט של "ביאת המשיח", אבל לא הייתי ממש בשדה עד היום. הכלבה הייתה משוחררת ואיטית להחריד, וגם אני התקדמתי לאטי והסתכלתי. מישהו ניגש אליה וליטף. "גורה!" קראתי לה, "אל תפריעי".

הבחור, שאולי הוא המפיק ואולי משהו אחר ניגש אלי ונעמד מולי קרוב. קרוב מאוד.

"מה אתם מצלמים?", שאלתי אותו.

"סרט", הוא אמר לי. הוא לבש מכנסיים קצרים וטישרט לבן, והיו לו עיניים טובות, מצומצמות מהשמש.

"איזה סרט?", שאלתי.

"קוראים לו "המקום", הוא ענה לי, והצביע על המחסן המתפרק שהם צילמו בתוכו. מעל הדלת, בצד של השדה, תלוי שלט גדול שכתוב עליו "המקום של מוריס".

"גורה! בואי!", צעקתי לגורה שהחליטה לצעוד פנימה, אל עבר שחקניות מתאפרות וערמה של עמודי תאורה וכלב אחד.

"היא אוהבת אנשים", חייכתי אליו בהתנצלות. "איפה ישדרו את זה?"

"בקרוב בערוץ שתיים. תוכלי להגיד שראית אותו מצטלם". הוא עדיין עמד קרוב מאוד. כמעט יכולתי להריח את העור שלו, אבל רק כמעט. "אני אוכל להגיד שצילמו אותו ממש ממש מול הבית שלי", אמרתי לו וחייכתי.

אחר כך קשרתי את הגורה ומשכתי אותה משם.

כל הדרך חשבתי איך מספיק מרחק קצר של עמידה כדי להגיד כל כך הרבה מילים של זימה.

 (בתמונה: קצה של גורה וקצה של המצודה, בשדה שמול הבית שלי.

עכשיו כבר אין חרציות ואין חרדלים. הכל יבש.)

הערה: הגורה כמעט בת שנתיים, אבל  השם הוירטואלי דבק.

נ.ב. - גוף ונפש, או סתם גוף?

הנה הפעם שעברה, והנה תוצאות בדיקת דם מהבוקר.

יש לי תור לראומטולוגית בשבוע הבא.

הקוראים/ות מתבקשים/ות שלא להתעטש/להשתעל בחלל הבלוג.