~

הסכמתי. אם דברים יתנהלו כצפוי, יחתימו אותי על החוזה עוד לפני הנסיעה. כשאחזור, תהיה לי חצי משרה מעניינת עם טייטל חשוב במקום מכובד. המשכורת לא להיט, אבל אפשר יהיה לחיות ממנה בשילוב עם העבודה הקיימת, ובעוד חצי שנה, יגיע תורו של אולטימטום חדש.

ביום שני בלילה אני טסה. עד אז נשאר לי לסיים ולהגיש שתי עבודות (אסיים אותן היום, עד שהשליח יבוא, ואז אתמסר לקפה קר בחצר ולמילים). ואני צריכה גם לפנות דברים שלי מהארונות של השותפה שבסלון (כדי שיהיה לה קל לעבור בהעדרי), לארגן את העציצים (להעביר חלק להורים, לוודא שההשקייה עובדת), לכסח את הדשא, לקפוץ להורים של מותק,  לקחת את התרנגולות לקייטנת-ביצים ואת הכלבה להורים שלי. ולא לשכוח להתקשר לעשות ביטוח נסיעה. ולחסום את הנייד. ולארוז את המטען של הסוללות למצלמה.

שלומית כתבה על חברים ואצלי בדיוק התרחשה סעודת פרידה חגיגית בג'ויה (אחחח. הקינוחים של ג'ויה...). אז נהיינו חבר'ה של לימודים. אני לא זוכרת איך בדיוק זה קרה, אבל נהיינו. אודי ופיצי ובוצ'ה ופופה ואני, זמן איכות על הדשא של האוניברסיטה, קונסיליומים לפני מבחנים, פעם בחודש מסעדה, ימי הולדת, חנוכות בית. ועכשיו נגמר התואר, ופתאום כולם מתפזרים. סוף התואר בא לנו כמו נשיפה מכוונת הייטב, וכל אחד מאיתנו ניתק, מוצא לו איזו תרמיקה לרחף איתה גבוה ורחוק, וכל אחד נוחת במקום אחר, ואחר כך יבוא החורף וננבט, ונגדל, ונפרח. אמן.

בוצ'ה נוסעת לאירופה, לארבע שנים של תואר שני. פיצי ופופה נשארות לעוד שנה באקדמיה. אודי וזוגתו רוצים לעבור לצפון הרחוק, ואני, אני נוסעת לאי-בודד ואחר כך לניו יורק, ואחר כך חוזרת לבית ריק, לקניות באיקאה (איזה כיף) לג'וב חדש, לכתיבה ולהבסה של איש אחד בשש בש.

מעניין אם נצליח לשמור על קשר, החבר'ה ואני. אם בוצ'ה תכתוב לנו מאירופה. אם אודי "לא יוותר עלי כל כך מהר" כמו שהוא הבטיח. אם לפיצי ופופה, שנשארות קרובות גאוגרפית, יהיה זמן אלי. אם לי יהיה זמן אליהן.

~

חוצמזה, התפתחות מרעישה בתחום הגוף המתפורר. עוד אין כל כך מה לכתוב על זה, ואין טעם להתחיל שום דבר שבוע לפני הנסיעה, אבל תקעתי את ההפניה החדשה מהראומטולוגית במרכז לוח המודעות הקטן שלי. אני אחזור עם אנרגיות וכוחות נפש לרופאים ובדיקות ותרופות חדשות. כן.

~

"יצר הנדודים והשוטטות הוא ברובו הגדול אירוטיקה ואהבה. מחצית תחושת הרומנטיקה של מסע אינה אלא ציפיה להרפתקאות. מחציתה השניה הוא הדחף הלא מודע לשנות את הארוטיקה ולפרק אותה. אנחנו הנודדים מאומנים הייטב לרצות באהבה שאינה מתגשמת. אנחנו מחלקים את האהבה, אשר בעצם שייכת לאישה, לכפר ולהר, לאגם ולתהום, לילדים אשר בדרך ולקבצן על פני הגשר, לעדרי הבקר שבאחו, לציפור ולפרפר. אנו מנתקים את האהבה מנושא האהבה. דיי לנו באהבה כשהיא לעצמה, כשם שדי לנו בנדודים ובשוטטות בדרכים ולא בחיפוש מטרה".

(הרמן הסה, תרגום מגרמנית: יהודה עמיחי).

כתב יפה הרמן הסה, אבל אני נוסעת גם בשביל לחזור.

~