~

זה קרה לי ערב אחד. ישבתי בחושך, בגינה הפורחת שלי, וחשבתי מחשבות של ראש השנה. על מה שהיה ומה שעכשיו ומה שאולי עוד יהיה, ועל אנשים שעשו לי רע ואנשים שעשו לי טוב ונעלמו לי ואיפה הם עכשיו.

אלה מחשבות ראש השנה שלי. לפעמים הן נמשכות עד יום כיפור. אז אני מנערת את המילים "חשבון נפש" ומשחררת את הנפש לטייל לבדה בממדים שאין להם שם.

השנה מחשבות ראש השנה שלי נשכחו. מעבר הדירה והעבודה העסיקו את כל כולי, ואחר כך באוניברסיטה עמדתי כמו בתוך בריכה, רועדת מקור, כמעט מתפתה לוותר ולצאת חזרה אל השמש, אבל ידעתי שתכף הגוף יתרגל והמים ילטפו ויהיה לי נעים.

מחשבות ראש השנה חיכו בתוכי כל הזמן, ובערב אחד של סתיו הן צפו, זו אחר זו, מחשבות עם קסם ראשים של בנות ים ומחשבות רקבון מפלצות המצולות. וישבתי מחובקת בחושך וביימתי אותן: את אלה ליטפתי לפני שצללו חזרה מחייכות, את אלה הטבעתי ואת אלה השארתי לצוף. גם אותך.

התקשרתי אליך.
"המספר אליו חייגת איננו מחובר."

לפעמים אנשים עוברים דרכינו כמו ספינה דרך ים. מותירים שובל רך של גלים- מתרקד- ואז נעלם. אבל אנשים שמשאירים אחריהם שקים של טוּב ודאגה ושביל דק של פרורי חיבה פשוטה, הם אנשים שאי אפשר לתת להם להעלם ככה סתם. יש מעטים מדי כאלה. איפה אתה?

התקשרתי להורים שלך.
"מי את?" – "ליתוס."
"הוא שם, זה המספר."

ונכון שהחיים מושכים אותנו לכיוונים אחרים. שהימים עוברים. הנסיבות משתנות מהר. ומה שהיה לנו רקע דומה עכשיו הוא רקע אחר. אבל משהו קושר ביננו. משהו שהוא עדין ודק וחזק. (כמו חוט ארוך של משי, שיש לו אינסוף של זמן ומרחק).

אחר כך התקשרתי אליך.
"המנוי אליו חייגת עסוק כרגע. השיחה מועברת לתא הקולי."
אמרתי געגוע בקול.

אחר כך התקשרת אלי. לא יכולתי לענות.
משחקים בטלפון שבור.

אני מקשיבה להודעה שלך והקול מעיר בי זכרון של ימים אחרים, ובכולם אתה ואני מתלחשים כמו שני ילדים. מתחבאים מהעולם בשדה של תירס ומעיזים לשאול את השאלות הכי שורטות, ולענות בקול הכי רועד מילים שפחדנו לרקום להם צליל, ולחבק בידיים הכי בטוחות חיבוק של תום וחיבה.

אחר כך דיברנו, מעט מדי.

קשה ככה בטלפון.

אנחנו צריכים לנעוץ עיניים. לראות את התוך מתהפך.

אפלטון מביט ומחייך.
גם אתה.

שוכב שם עם צלע שבורה.

"את יקרה לי. "
"אתה".

אני מבטיחה לבוא לביקור חולים.

ומה אביא לך? מילים.
אביא לך מילים.

(לא. זה לא שחר. זה יונתן. את יונתן הכרתי בעבודה (אותה עבודה בה הכרתי גם את שחר) לפני ארבע שנים. אני לא כל כך יודעת להסביר את זה במילים, אבל נוצר ביננו איזה חיבור מטורף. זה היה כאילו אנחנו מכירים מחיים אחרים. והיו לנו שיחות מעטות אבל מהסוג שמשאיר לך את המחשבות מתגלגלות שבועות שלמים. וכנות בלתי אמצעית ובלתי אפשרית בין גבר לאישה שהם כמעט זרים. לא דיברתי איתו בדיוק מאז ראש השנה לפני שנתיים. למה? לא יודעת. ככה קרה. (עוד קצת ממנו כאן ו-כאן)