אחרי הפעם האחרונה נשבעתי שדיי. שהזרימה הבלתי אמצעית עם הרגע לוקחת אותי מהר מדי וחזק מדי, ושם אני נרעדת. כמו מעלית שלוקחת אותך עד הגג: הנוף נהדר. זה גורם לך להיות מסוחררת ולגלות שאין שם מעקה. העולם סביבך מטשטש. והמעלית? היא יורדת לאישה אחרת. את נופלת. וכמה שזה יותר גבוה זה יותר כואב. אורבניות רעה.
זה קרה לי יותר מדי פעמים. ובפעם האחרונה המסקנה הייתה בלתי נמנעת: אני צריכה לטפס לאט, בצעדים קטנים. לא מעליות. אולי שבילים:
לתת לאויר להתדלל, ואז לשבת קצת, להתרגל.
כמו בנפאל.
אבל הפעם, ההתמסרות הזו, הצפויה, היא כמעט בלתי נמנעת.
אני לוחשת לעצמי:
הכל ברור ולא צריך להתכנס בפחד
כי אין עתיד שהוא ביחד.
רק הווה.
ומה הטעם?
מלח ועור.
על שפת הים מחר
החול יזכור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
