~

כשהייתי עצובה נורא בגלל כל העניין עם השותפה שלי, ג' סיפר לי סיפור זן. טוב להקשיב לסיפורים כשאתה עצוב, כי לרגע ממריאות לך המחשבות רחוק למקומות אחרים, ואם אתה עוד מהסוג שאוהב סיפורים - אז בכלל - אין לך ברירה אלא לפנות קצת מהעצב בנפנופים מהירים (כמו שמרחיקים עשן), ולעשות מקום לסיפור,למקום ולדמויות ולקולות ולמגע של האויר סביבן.

בכל מקרה, לסיפור של ג', כמו לכל סיפור זן, היה מוסר השכל. מוסר השכל שכבר שמעתי קודם אני חייבת לציין, אבל הספקתי לשכוח, ובעצם, אין כמו תזכורת של זן בזמן הנכון.

"...אפשר לבחור אם לקבל עלבון כמו שאפשר לבחור אם לקבל מתנה. מתוך בחירה אפשר להשאיר אותו בידיו של הנותן, וללכת משם בלעדיו."

אז יישמתי. זה לא קל, אבל זה נכון. באמת אפשר לבחור שלא להעלב. לתת לרשפים של השנאה לעבור דרכך בלי להשאיר סימן וללכת משם, כמו לא קרה דבר. טוב. אולי לא "כמו לא קרה דבר", אבל בהחלט מתוך החלטה שלא להפגע. שלא לכל דבר שכל אדם אומר - יש זכות לשרוט אותך מבפנים, להכאיב לך, או אפילו להדהד. שיש אנשים שהמילה שלהם פשוט לא שווה את האויר שהיא מרעידה, לא כל שכן את מורס הפטישון שלך על עור התוף.

היום ישבנו לסגור קצוות. חשבונות קטנים, חשבונות גדולים. היא אמרה לי שהיא לא מוכנה לשלם את החשמל של אוגוסט לבד, כי ימים שלמים היא לא הייתה פה (עבודה) ולא התחשבנו על זה. בסדר. אני אמרתי שאני משאירה לה את האנטנה של הטלויזיה, שתוכל לראות (אין לי אנטנה על הגג. יש אנטנה פנימית והיא שלי, למרות שאין לי טלויזיה), שתשתמש בכיף, רק שתשאיר לי אותה כשהיא עוזבת. היא שתקה. היא אמרה שאני צריכה לשלם לה על נעליים שהגורה לעסה לה פעם. ועל איזה כרית. אני אמרתי בסדר. שתגיד כמה. לא התכוונתי להזכיר לה את הדברים שלי שהיא שברה. אני לא מתכוונת לרדת לרמה הזו. לא איכפת לי, בחיי. לא שאני עשירה, נהפוך הוא, אבל אם אני צריכה לקנות את שלוות הנפש שלי, אני מוכנה. כסף בא וכסף הולך והיא תשאר בחורה כמו שהיא לנצח, ולא יכול להיות עונש גדול מזה בעולם כולו.

"את רוצה את שולחן המחשב?", אני שואלת אותה. זה שולחן שהיא רצתה לזרוק כשנכנסה לגור כאן ואני ביקשתי להשתמש בו. בזמנו, היא נתנה לי אותו בשמחה. אני יודעת שאין לה צורך בו, אבל לא היה לי ספק שהיא תרצה שאפנה אותו, ולו לשם בלבול המוח שזה יגרום לי.

"כן", היא ענתה.

"טוב.", עניתי לה וחייכתי לעצמי, יודעת שהמגירות כבר ריקות, וכל מה שנותר הוא להניח את המסך והמקלדת על הספה ולדחוף את השולחן החוצה.

כשאחזור יהיה לי כיף. יהיה פה ריק מרוב הרהיטים ואוכל לפתוח את החלונות ולהכניס אויר נקי של ספטמבר שיגרש מכאן את כל הרוע שירחף בחדרים עם גרגרים של אבק. אני אמנם נוסעת למחוזות הכישוף והוודו, אבל אני כבר יודעת איך יראה טקס גירוש השדים שאערוך בבית הזה כשאחזור. זה יהיה אחרי הספונג'ה. כל החלונות והדלתות יהיו פתוחים. המוזיקה (קלאסית) תהיה חזקה מאוד, ויהיה אור של בוקר, ואני אניח אגרטל של פרחים במרכז כל חדר, על הרצפה, וליד כל אגרטל אדליק נר אחד. המוסיקה תלטף את הקירות בקצות האצבעות. הנרות ישרפו את האויר המקולל. הפרחים ינשפו לי חמצן וצבע ואור, והשלווה תחזור. השלווה תחזור.

אחר כך נלך לאיקאה.

התלבטות: לקחת פחות בגדים ולתייר קלה עם ווילי, או לקחת מבחר ולהסחב עם מזוודה?