~

(עמוס קינן)

כבר בשדה התעופה הוא חיכה לי. עמד שם, נשען על עמוד, מחייך. התחבקנו. "בדיוק אותו דבר", הוא לחש לי. "אותו הדבר".

גם הוא נראה אותו הדבר כמעט. השיער שלו קצת יותר קצר (אח, איזה כיף זה גברים עם שיער קטיפה) והעור שלו שזוף ויבש, והוא יחף, כמו איזה ג'חש שהרגע יצא מההרים. וזכרון העיניים הבורקות שלו ננעץ בי, טוב ושליו ומחוייך. 

"התרגשתי כשאמרת לי שאת באה".

גם אני.

שעתיים ישבנו על המים, דיברנו. על אז כשנפגשנו, על דברים שקרו בינתיים. מילים מילים, עגולות, רועדות, הקיפו אותנו, כמו אדוות סביב אבן על פניו של אגם. 

אחר כך התחיל להחשיך.

ובלילה נסענו לתוך ארץ לא זרועה ושורפת. שביל העפר נצבע כסוף באור של ירח מלא. קמרונות צהובים נשטפו בבוהק חיוור, תפאורה של כוכב אחר, או של סרט.

 שם עצרנו. ידיים נשלחו. שפתיים התרככו. לשון ונשימה.

"את נעימה".

גם הוא נעים. מאוד.

והוא אדמה והוא הר והוא סלע. ופשטתי אותי והייתי הרוח 

והייתי מערבולת של הוריקן, שואבת אותו לגבהים, מסחררת, מטשטשת, מתנשפת

ואחר כך דועכת לאט, מתלטפת,

מותירה אותו חשוף כמו חוף ים אחרי הגאות. רטוב ומחוייך. 

והנה עכשיו.

הכל ברור ולא צריך להתכנס בפחד
כי אין עתיד שהוא ביחד.
רק הווה.

וההווה עבר.

שומעת ליתוס? ההווה עבר. הפוטנציאל הלא ממומש התממש נהדר,

אבל הסלע הזה הוא חול מתפורר. הוא לא מהסוג שנשאר.

ומה עכשיו? כמו בסרט מצוייר: עכשיו הולכת באויר, ותיכף אסתכל למטה ואתחיל ליפול לתוך תהום של אין-אונים. ואז? כמו שם, אני אקום כאילו כלום. מיפ מיפ ובררררר. מקום אחר. אחרי תהומות  אני מטפסת הכי גבוה, ובפסגה ההיא, הבאה, יחכה לי איש שיחבק אותי ימים ארוכים. אני אכתוב לי סיפור אהבה והוא ינשק לתוכו רוח חיים.  

הכל ברור ולא צריך להתכנס בפחד.

YEH RIGHT.