~

עומדים אנו בשלהי אוגוסט.

הזכר, מאהב דק ואלגנטי, מוצא את השעה יפה. הוא תולה עיניו ברעייתו רבת העוצמה. הוא מטה את ראשו כלפיה. הוא משפיל את צווארו. זוקף את החזה.

פרצופו הקטן, המחודד, כמעט שעוטה הבעה. עת ארוכה ניצב הוא ללא ניע, שקוע בהתבוננות בחמדת ליבו. זו, שוות נפש כביכול, אינה זעה. ואולם המאהב מבחין באיזה סימן של הסכמה. (סימן אשר אנוכי איני יודע את סודו). הוא קרב: לפתע הוא פורש כנפיו, והן מזדעזעות ברטט של עווית. זאת היא הצהרת האהבה שלו. הוא משליך את עצמו במורך לב על גבה של רעייתו בעלת הגוף. הוא נצמד אליה נואשות, מייצב עצמו. ההקדמה להזדווגות היא כרגיל ממושכת, וההזדווגות עצמה - יש ותארך חמש או שש שעות.

כל אותה עת אין מתרחש משהו הראוי לתשומת לב. לבסוף נפרדים השניים, אך במהרה ישובו ויהיו לבשר אחד: במהלך היום, או לכל המאוחר למחרת, יתפס הלה ע"י רעייתו, הפותחת בכך שהיא מכרסמת את עורפו, ואחרי כן, בסדר ובשיטה, זוללת אותו נתח אחר נתח, ואינה מותירה ממנו לבסוף - אלא את כנפיו.

(ז'רן הנרי פאבר. אהבתו ומותו של גמל שלמה).